במשפחה של אינוחות, גם הבית מרגיש לא נעים.
«שנאתי אותו! הוא לא אבא שלי! שירדו אותו לכאן!» צעקה רות, בת 17, על חציאביה. היא קראה לו הכבל וגרמה לו למלא את החדר ברעש של דלת נסגרת.
אני, נעמה, נערה שגרה איתה, לא הבנתי את כל המתח. למה לא רק לחיות בשלום? אפילו לא ידעתי איזו סערה מטפחת שם.
נעמה הייתה האחות הצעירה של רות בת של האם והרב החתן החדש. נראה היה שהכבל מתנהג אליו באותה מידה, אבל זה היה רק מבט מבחוץ. רות כמעט ולא חזרה הביתה אחרי הלימודים. היא מדדה מתי ייסע הכבל, האויב הראשון שלה, לעבודה, ואז הייתה מחכה שהוא ייגמר. אם, למרבה הצער, החישוב שלה היה שגוי והכבל עדיין בקיר, רות יצאה משטח המים והחלה לחפש דרך חופשית.
היא לחשה אליי:
«הכבל כאן! נועה, שימי את עצמך בחדר שלי».
ואז נעצרת במקלחת, מחכה שהכבל ייסגר מאחורי הדלת. ברגע שהדלת ננעלה, רות קפצה מהקופסה, נשמה ברווחה:
«לבסוף יצא! נועה, את מזלגת עם אבא החיים, ואני כאן תקועה. מצחיק, נכון? בואי נלך למטבח לאכול צהריים».
אמא של רות מרים כהן הייתה שליטה במטבח. בארוחה הייתה תזכורת של קדושה. בוקר, צהריים, שמונה, ארוחת ערב תמיד באותו זמן, באותה כמות קק”ל, באותה מנות ויטמינים. בכל פעם שביקרתי אצל רות היה חם על השולחן, סירים ומחבתות מכוסים במגבות, מחכים למוכרים.
למרות העבר הקשה, רות לא אהבה את נעמה, שהייתה קטנה בעשר שנים. היא רקמה לה קוצים, מזלזלת, מתקשרת. עם השנים השתנו, והן הפכו לחלק מהייקול של האחתהשנייה.
רות תתחתן, יולדת בת, והמשפחה פרט לחציאב תעבור לצפון, אל בית חדש בבאר שבע, עם שמירת עלות של 1500 לחודש. אחרי שנים, תולד לה עוד ילדה. נעמה תישאר רווקה, אבל תעזור ברמת העלייה של שתי הבנות לגדול בארץ רחוקה, שם יחזקו את הקשר המשפחתי. רות תכתוב לחציאב עד יומו האחרון; הוא היה נשוי שנית, והיא הייתה הילדה היחידה שלו.
כשגדלתי, רוב החברות שלי חיו ללא אבא. בתקופת הילדות לא הבנתי את הטענות של החברות על חציאבות. לדוגמה, כשירי (שירן לב) גדלה עם אם וחציאבא אלכוהוליסטים, היא הייתה בושה מהצבא בבית. היא לא קראה לאף אחד לבקר, ידעה שהאבא יתפוס בעין קודמת והאמא תדאג עם קפיצה על הכתף. אחרי שהגיעה לגיל 15, שירי הפכה חזקה, וכל אחד שהעיז לה להקפיץ קיבלה קפיצה בחזרה.
«שירן, אני מזמינה אותך למסיבת יום הולדת», הודיעה שירן בקול שמח.
«בבית שלך? אני חוששת שהאבא יגרור אותי», הענתי.
«שום דבר! הוא לא יראה לי פנים, אני מתחזקת, האמא נתנה לי כתובת של אבא הביולוגי שלי. הוא קרוב, הוא ההגנה שלי. תבואי, נועה».
ביום הולדתו של שירן, קיבלתי מתנה קטנה, נתקתי בדלת של החברים. על המפגש נעמדה שירן בת שמלה נוצצת:
«היי, חברה! בואי תתיישבי».
אמא של שירן והחציאבא עמדו ליד השולחן, קישטו ראשם בנחישות, נענו במקביל. על השולחן המפוזר שמיכה מנומרת היה קערת פלאו, חלה פרוסה וכוס לימונדה במקלות זכוכית. היה רק זה, אבל שירן הייתה גאה במאכלי החג.
היום של חיי, כאשר חגגתי יום הולדתי, אמא הייתה על הכיריים כל היום מרקים, קציצות, פילה דג, עוגה, מיץ וסירופ. בכל בית יש את הפלאים שלו.
אכלתי את הפלאו עם חלה, השתכנתי בכוס לימונדה, והשארתי את הפרוסה בצד מחשש לשחרר חתיכה על המפה.
אמא של שירן והחציאבא עמדו במקום, מביטים באנחנו, בעוד במרפסת נרדם סבתא של שירן:
«שירה, אל תשתה! אחרת תשתכח ממני ולא תזיני אוכל».
שירן נאנחה:
«סבתא, אל תדאגי, אמא לא שותה, יש רק לימונדה».
הסבתא, מרגיעה, הסתובבה אל הקיר וקראה בקול חלש:
«תודה על המארחת הטעימה».
קמנו מהשולחן, מיהרו לצאת, כי יש לנו עוד עניינים של נוער. לא היה לנו זמן לשבת עם הקשישים.
שירן תאבד את אמא, חציאבא והסבתא בשנתיים. היא תישאר לבד בגיל 25, לא תתחתן, לא יולדו לה ילדים. מתווכת של אהבות, היא תיפגש עם בן זוגי לשעבר יעקב (שמעון). היא תנסה לארח אותו, אך דבר לא יסתדר, אישיותה תישאר קשתית.
עוד הייתה לי חברה בשם מירה (מירית ברק). אנחנו היינו באותו גיל 14. מירה חיה עם האחות הגדולה שלה, גל (גלי לוי). גל הייתה בת 18, נראתה כאישה מבוגרת, רצינית ושופטת.
בבתים של האחיות, האמא של גל ומירה באה מדי שבוע עם קניות, מכינה ארוחות, גרה עם בעלה הראשון. מירה נולדה מתוך נישואין של האמא השני, והאמא חזרה לבעלה הראשון אחרי כמה שנים, מה שהפך את מירה למרשמת של חירות מלאה.
מירה תתחתן, יולדת בת, ובעלה ייכנס לכלא לתקופה ארוכה. מירה תשתכר, והסוף ימצא אותה מתה בבית, בגיל 42, אחרי שהאחות גל מצאה אותה.
בנוסף, הייתה לי חברה בשם ננה (נעמה אלון). ננה הייתה יפה, בעלת גוף מתוח, וקול מתוק. הבנים בתיכון נחשקו אחריה, אבל ננה הייתה מאוהבת בקוסטה (איתן רוזן). הוא בא ברכבו אחרי השיעורים, לקח את האלוהה הביתה אל מקום לא ידוע.
אבא של ננה מת כשעוד הייתה צעירה, לפני שהיא חגגה את ימי הולדת העשר. ננה לא הצליחה בלימודים, אך הייתה זמרת מושלמת. איתן וננה הקימו להקת בית ספר, ניגנו במקצבות בקול. כשגויס איתן לצה”ל, ננה ליוותה אותו לתחנת הרכבת ובכה. הוא חזר משירות, ניסה לתקן את הדרך, אבל ננה סירבה:
«אתה תמיד תזכיר לי את העבר, לא רוצה זאת».
כשבנה של ננה יגדל, היא תתחתן עם חקלאי, תעבור לכפר, ותהפוך לחלק מהחיים הפשוטים.
כל החברות שלי חיו בוזמנית, אך ביניהן לא היה שום חיבור להפך, הן רצו להתרחק אחת מהשנייה.
כיום אני מדברת מדי פעם עם רות, החברה מילדות, והיא מדברת:
«איני רוצה שהבנות שלי יעברו את מה שעברתי עם חציאבא. אם יקרו ויכוחים, עדיף עם אבא הביולוגי מאשר עם דוד זר. במשפחה מדהמת הכל מתפשט. חציאבא הוא הפצע שמלווה אותי כל חיי».
לפעמים אנחנו נזכרים בטריקים של בית הספר, מצחקים, והעקבות של שירן וננה נעלמים בזיכרון.
