במשך כמה שעות אישה מבוגרת עמדה בתחנת הרכבת וחיכתה לבנה – אך הוא לא הופיע בשום מקום!

דליה מגיעה עכשיו לתחנת הרכבת מתל עדשים, הכפר הקטן בו היא מתגוררת. בידה שתי מזוודות כבדות במיוחד. למרות שבקושי יוצא לה לראות את המשפחה, היא פיזרה את השקלים האחרונים שלה בקניית מתנות לכולם, בתקווה להכניס שמחה ואור לחייהם. אף פעם לא הופיעה בידיים ריקות, אבל הפעם היא ממש השקיעה כל תיק כמעט עשרה קילוגרם.
הנסיעה ארוכה ומעייפת, אבל דליה לא מהססת אפילו לרגע; התחייבות אחת מחממת את ליבה: בנה יבוא לפגוש אותה עם שובה. כשתחנת רכבת תל אביב סבידור כבר סביבה, היא מחפשת אותו בעיניים אך לשווא. אין לו זכר. היא מניחה את המזוודות ומתקשרת לבן.
הטלפון מצלצל בצליל מוכר ארוך; רק אחרי הניסיון העשירי, קולו של בנה, שי, עונה לבסוף, ולדבריו נשמע תוהה ועייף.
אמא, אני כל כך מצטער. פשוט שכחתי לגמרי שאת מגיעה היום. החלטנו על ספונטני לנסוע להורים של מיכל בפריפריה ולא נהיה בכלל במרכז השבוע. תכלס, הגעת לשווא. אני באמת ממליץ שתחזרי הביתה. הכל קרה כל כך מהר, לא התכוונתי לא להודיע לך, פשוט יצאנו בלי לחשוב.
לדליה דמעות בעיניים, אבל היא עונה קצרות: “בסדר”.
את שתי המזוודות לקחה ונתנה לחסרי בית שישבו על ספסל בתחנה. אין מצב שתסחב את זה שוב, גם ככה הכתפיים שלה כואבות מהמאמץ. היא לא אומרת מילה של כעס לבן הרי שי אף פעם לא מבין עד הסוף כמה הוא שוב פגע בליבה. האמא שהקדישה לבן את כל שנותיה, אשר השקיעה בו את נשמתה, והוא אפילו לא טורח לפגוש אותה לעת זקנה. חודש אחרי, מיכל מתקשרת אליה ומבקשת שתשגיח על הנכדים לשבת כי הם רוצים לנסוע לחתונה. דליה מסרבת בנימוס היא עייפה מלהיות שם רק כשהם נזכרים בה כשנחוצה להם.