אין גב לי, יש בומרנג מאחוריי
“אני אשגע אתכם! תראו איך אני מזיעה בשביל כל אגורה!” צורחת רונית, אשתו של אחי.
“על מה את מדברת, רונית? הרי נתתי לך את כל הסכום. למה את עושה לי חיים קשים?” אמא שלי כבר לא מבינה מה רונית רוצה ממנה.
“ואיפה זה רשום? איפה עדים? איפה קבלה? את חייבת לי ולנדב עוד חצי מהדירה!” רונית עומדת מולי במפתן, מסרבת לזוז.
“אז ככה, רונית, תשלחי את עצמך הביתה. אני הייתי עדה להעברת הכסף, אז זה בסדר? וגם תמסרי לנדב ד”ש. הוא צריך לשים לך גבולות. אל תבואי יותר,” אני לא יכולה להתעלם כשאמא שלי חסרת אונים.
“תתחרטי, אבל יהיה מאוחר! אני הולכת לשאול מקובל שיעשה עליכם עין רעה!” רונית זורקת ומסתלקת.
אמא שלי, אחרי שאבא נפטר, מכרה את הבית בקיבוץ ועברה לגור איתי בדירה שלי ברעננה. הייתי אלמנה אז, מג׳נגלת עם ליאב בן החמש שלי. למדתי לחבק את אמא שלי בבית החדש.
“איילת, את לא תתנגד אם אני אתן גם לנדב חצי מהכסף שקיבלתי מהבית? הוא הבן שלי, ורונית כל הזמן אוכלת לו את הראש שהוא לא דואג, לא מפרנס…”
“וואלה, אמא, זה הכי טבעי, ברור. מגיע לו,” עניתי בשקט.
הזמנו את נדב ואת רונית אליי, ומסרנו את הכסף לידיים. שנתיים עברו ורונית חוזרת, דורשת עוד כסף, מאיימת, מקללת.
שלחתי אותה לדרכה, טרקתי את הדלת ומחקתי מתודעתי. שנים לא דיברנו עם נדב, עם רונית כאילו מישהו חצה בינינו קו אדום.
מאז הצרות שטפו אותנו כמו גשם שלא פוסק. כל מה שאפשר היה לקבל קיבלנו. כאילו אמרנו: “מהצרה אל הנהר, והמציאות ממתינה על הגדה”.
אמא שלי התמוטטה, אני חטפתי מחלה משונה, ליאב התמלא אקזמה מתישה. כל הזמן תקלות, בלגן. הדירה הפכה לאזור הקרנות, הריח של תרופות נדבק לקירות. כל מה שניסינו לתקן נשבר. השעון הגדול על הקיר נעצר פתאום בלילות. כקצינת משטרה, פרשתי מוקדם מהעבודה. הייתי חייבת להיות עם אמא, לטפל, לטפל בליאב. כסף לא החזיק אצלנו נעלם במהירות.
אני זוכרת שהפכתי את הדירה לגן סיגליות בכל פינה צמחו הפרחים האלה. ריביתי, טיפלתי, ומכרתי בשוק ברעננה. הסיגליות הצילו אותנו מהחובות. אנשים אהבו לקנות, התאהבו בצבעים.
פעם בשנה הגיעו המשפחה. התארחו שבוע, הביאו בגדים שנשארו טהורים, אוכל עוף, פסטה, קמח… שמחנו מכל מתנה.
המשפחה הלכה וחזרנו לסיבוב הרגיל.
כדי לא לשקוע במחשבות, יצרתי גינה קטנה ליד הבניין. באביב זרענו פרחי לברדור, קלנדולה, מטריות פרחים פשוטים, אבל הם היו מקור התעוררות שלי.
מיכאל, השכן, חלף פעם, הסתכל על הגינה:
“שבת שלום, שכנה! אולי אני אזכה להוסיף לך כמה שקלים כדי שתביאי עוד פרחים? שיהיה כאן חגיגה!”
היססתי, הוא דחף לי שטר לכיס החלוק:
“תיקחי, גננית שלי! אל תתביישי. את עושה טוב לכולם.”
התמלאתי התלהבות, קניתי פרחים חדשים ומיוחדים. הגינה הפכה לגן עדן כולם באו לראות, להתרגש.
מיכאל עצר כל פעם ליד הגינה, התפעל:
“פרחים צומחים רק אצל אדם טוב.”
הכיבד אותי כל פעם בממתקים, שוקולד, גלידה:
“זה בשבילך, איילת, על כל עבודתך.”
היה לי נעים אפילו עם זר.
השנים עברו, הכל הסתדר לאט לאט.
אמא שלי התחזקה, העלתה חיוך. ליאב השתחרר מהאקזמה. פתאום הרגשתי אישה, עם שמלה לבנה, מוכנה לשוב לאהוב ולאהבת.
ליאב, אחרי כל מה שראה, החליט להיות רופא. התקבל בקלות לרפואה, עבד בבית החולים מאיר. תוך זמן קצר התחיל לעזור בניתוחים. עם הזמן, כל השכונה ניגשה אליו לזהות מחלות, רושם טיפול, זריקות…
ליאב נהיה רופא טיפול נמרץ.
שיפצנו יחד את הדירה. ליאב קנה רכב יד שנייה. התארס עם הקולגה שלו עדי, קרדיולוגית. הכל רגוע.
לפתע התקשרה רונית, בקול חנוק:
“שלום, איילת. אולי תבואי לבקר אותי? אני מושפזת.”
הגעתי לכתובת שציינה, נכנסתי למחלקה, מצאתי אותה מותשת, עיניים ריקות.
“מה קרה, רונית?”
“יצא ככה… נדב ואני טיילנו ביער, מצאנו גולגולת של אדם, הבאנו אותה הביתה, ניקינו, ציפינו בלק הפכה לאפררה. ואז נדב נהרג בתאונה, אחר כך הילד שלנו הלך לעולמו שתה עם חברים במוסך. אני חולה עכשיו דלקת ריאות. מה לעזאזל עשינו למה הבאתי את הגולגולת ההיא?” רונית בכתה מרה.
“לא, רונית, הכל התחיל כשפנית למקובלים ולמכשפים. הגולגולת רק סימן לאן הלכת,”
“את צודקת, איילת. אני מודה קיללתי, קלקלתי והבאתי על עצמי בדידות. תסלחי לי… אולי נמשיך הלאה, נתקן? פעם היו לי כנפיים בגב, היום שם בומרנג. אני מרגישה אותו.”
סיפרתי הכל לליאב. לא נשאר אדיש:
“אמא, בואי נעביר את רונית לבית החולים שלי. שיהיה לה טוב. היא הרי לא זרה.”
“יאללה, ליאב,” סיפקתי לו את גבול הסליחה.
צריך לרחם עליה נשארה לבד, איבדה הכל.
מיכאל הציע שנעבור לחיות יחד הוא גר קומה מעלינו.
“איילת, תבואי אליי, ניתן לחיים סיכוי. את אלמנה, אני אלמן יהיה לנו הרגעים לדבר, לשתף.”
“כן, מיכאל,” לא האמנתי לאושר שהגיע מפתאום, לחלום שנפתח.
אמא שלי שמחה:
“את רואה, איילת, המזל שלך היה קרוב אליך. המתין לרגע להתגלות. מגיע לך!”
רונית משתפרת, רוצה לבוא לראות אותנו. אפשר? אשאל את ליאב ואת מיכאל…
