במקום כנפיים בומרנג בגב
אני עדיין שומעת בראש את הצעקות של אשתו של אחי:
“אני ארדוף אתכם עד הסוף! תראו מה זה!”
-“למה, לורית? החזרתי לך את כל הכסף, איזה טענות יש לך?” אימא שלי לא הבינה איך הגיעה למצב המאיים הזה עם הכלה שלה.
-“איפה זה כתוב שקיבלתם את הכסף? איפה עדים? חתימה? את חייבת לנו, לי ולדניאל, חצי מהדירה!” לורית עמדה בפתח, מסרבת ללכת.
-“לורית, תעזבי כבר. אני הייתי עדה למסירת הכסף. מספיק? תמסרי לדניאל ד”ש. עדיף שהוא קצת ירסן אותך. אל תבואי לכאן שוב”, לא יכולתי להישאר אדישה. אימא שלי הייתה חסרת אונים.
-“תצטערו על זה, אבל יהיה מאוחר מדי! אני אלך למקובל, אקלל אתכם!” – צעקה לורית ועזבה.
אחרי שאבא נפטר, אימא שלנו מכרה את הבית בכפר ועברה לגור איתי, בדירה שלי בתל אביב, שלושה חדרים. הייתי אלמנה עם בן בן חמש, עידו, ושמחתי מאוד לארח את אימא אצלי.
-“שירה, לא תתנגד אם אעביר לדניאל מחצית מהכסף שקיבלתי מהבית? הוא הבן שלי, ולורית כל הזמן נוזפת בו, אומרת שהוא לא מספק למשפחה שלו כלום” היא הסתכלה עליי בתחינה.
-“אלוקים, זה ברור תעבירי! זה הכי נכון”, כך באמת הרגשתי.
הזמנו את דניאל ולורית אליי, והעברנו את הכסף יד ביד. שנתיים אחרי, פתאום לורית מגיעה, דורשת עוד כסף ומאיימת וקוללת.
הוצאתי אותה החוצה, טרקתי את הדלת ושכחתי ממנה. במשך שנים לא דיברנו עם דניאל או לורית. כאילו עבר בינינו חתול שחור. ומאז הצרות לא הפסיקו מכות רצופות.
כשהצרה עליך, גם אם תלך לים, היא כבר מחכה לך בחוף.
אימא שלי חלתה קשה, אני נדבקתי במחלה לא ברורה, ועידו סבל מאקזמה מתישה בכל הגוף. לא עבר שבוע בלי בעיה חדשה. בדירה, שהריחה תרופות ואלכוהול, הכל התקלקל ונשבר. השעון התלוי עצר באמצע הלילה. אני, קצינת משטרה, פרשתי לפנסיה מוקדמת למרות שרציתי להמשיך לעבוד עד שאבקש בעצמי. הייתי חייבת לטפל באימא ולעזור לעידו להחלים. הכסף פשוט נוזל לנו בין האצבעות.
אני זוכרת שהפכתי את הדירה לבית סיגליות בכל פינה צמחו פרחי סיגלית, שגידלתי, ריביתי ומכרתי בשוק הכרמל. אפשר לומר שהפרחים האלה הצילו אותנו מהחובות קנו אותם בשמחה.
פעם בשנה הגיעו קרובי משפחה התארחו כמה ימים, הביאו בגדים משומשים אבל נקיים, הביאו אוכל בשר, פסטה, אורז, קמח היינו מלאי תודה. אחרי שהלכו, שוב החלה השגרה.
בלי כסף, מחלות, דכאון.
כדי לא לשקוע, שתלתי ערוגה ליד הכניסה לבניין. באביב זרעתי פרחי נוי צמחו לי צפצפה, קלנדולה ומטיאולה. בעצם, זו הייתה ההשראה היחידה שלי.
יום אחד עובר השכן, מיכאל, ומתבונן בערוגת הפרחים הצנועה:
“שלום, שירה! אולי אציע לך כסף לראות פרחים? תקני עוד, שכל הבניין יקנא!”
הרמתי כתפיים. מיכאל הכניס שטרות לכיס החלוק שלי:
“קחי, שדירת הפרחים שלנו! אל תתביישי. את עושה פה יופי לכולם.”
התמלאתי התלהבות, קניתי פרחים נדירים ושיחים. הערוגה הפכה לגן עדן צבעוני.
הדיירים התפלאו מהיופי. מיכאל היה עוצר ומתרגש:
“רק אצל אדם טוב פורחים כך הפרחים!”
הוא גם נהג לפנק אותי בממתקים, שוקולד וגלידה:
“זה בשבילך, שירה, על העבודה המסורה.”
לי זה בוודאי היה נעים.
השנים עברו, המצב השתפר בהדרגה בביתנו.
אימא התחזקה ושוב צחקה. עידו נרפא מהאקזמה. פתאום הרגשתי אישה באורות לבנים, רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, בלי להתחשב בגיל הסתווי שלי.
עידו, אחרי שראה את הדאגה לסבתא, החליט להיות רופא. התקבל בקלות לאוניברסיטה לרפואה, עבד בבית חולים, עזר בניתוחים. עם הזמן, שכנים התחילו לבקש ממנו עזרה אבחון, זריקות, עירוי
עידו הפך לרופא מומחה בטיפול נמרץ.
ביחד עם עידו עשינו שיפוץ בדירה. עידו קנה רכב יד שניה. תכנן להתחתן עם הקולגה שלו רליה, קרדיולוגית. הכל היה טוב, רגוע.
לא מזמן לורית התקשרה בקול חנוק:
-“שלום שירה, תבואי לבקר אותי? אני בבית החולים.”
הגעתי לכתובת. נכנסתי למחלקה, מצאתי את המיטה של לורית.
-“מה קרה, לורית?” הופתעתי מהמראה המותש שלה. עיניה ריקות.
-“שירה, תראי מה קרה טיילנו ביער אני ודניאל, מצאנו גולגולת אדם בין העשבים, הבאנו אותה הביתה, ניקינו, ציפינו אותה בלכה הכנו ממנה מאפרה. חצי שנה אחרי, דניאל נהרג בתאונה. חודשיים אחר כך הבן שלנו נחנק במוסך עם חברים. אני כאן עם דלקת ריאות. אלוקים, למה הבאנו את הגולגולת ההיא? ממנה התחילו כל הצרות שלי,” לורית בכתה.
-“לא, לורית, הצרות התחילו מהמפגש שלך עם מקובלים ומעשי כישוף. הגולגולת, זו כבר התוצאה,” לא יכולתי שלא לומר את האמת. היא גרמה לסבל גדול למשפחתנו.
-“צודקת, שירה. אני מודה. קיללתי אתכם, ניסיתי לכשף. רעל של כעס זרם בי. ותראי נשארתי לבד. תסלחי לי. בואי נשכח הכול. פעם היו לי כנפיים, היום יש מאחוריי בומרנג מרגישה את השריפה הזו.”
לורית נרגעה, שתקה, חשבה.
סיפרתי לעידו הכול. הוא התרגש:
-“אמא, בואי נעביר את לורית למחלקה שלי, יהיה לה טיפול טוב יותר. היא לא זרה.”
-“בוא נעשה את זה, עידו.” מחלתי ללורית, והיא גם ראויה לרחמים. נשארה לבד, בלי בן ובלי בעל.
מיכאל הציע לשלב את גורלנו. הוא גר קומה מעליי:
-“שירה, בואי אליי, יהיה שמח לנו. את אלמנה, אני אלמן. יהיה לנו על מה לדבר. מה דעתך?”
-“כן, מיכאל,” לא האמנתי למזלי הוא הגיע פתאום, חימם את הלב.
אימא שמחה בשבילי:
-“תראי, שירה, הגורל שלך היה כאן כל הזמן, התקרב אלייך לאט. מגיע לך אושר כזה.”
לורית מתאוששת מהר, מבקשת להתארח. להזמין אותה? אתייעץ עם עידו ומיכאלהיססתי לרגע, ואז חייכתי אל עידו ואימא.
“אולי הגיע הזמן לסלוח באמת, להזמין אותה. אדם שנשאר לבד זקוק לחסד.”
בערב, מיכאל, אימא, עידו ורליה ישבו סביב השולחן כשהדלת נטרקה ופתחתי אותה ללורית. היא נכנסה באיטיות, לובשת עיניים מבקשות שקט.
שבנו לחיים רגילים בלי קללות, בלי חשבונות, רק פרחים צבעוניים בגינה, אוכל ביתי מסור, ושיחות עד חצות.
בלילה, כשכולם כבר נרדמו, ירדתי לערוגה צמחי הסיגליות זרחו באור ירח, כאילו פתחו לי כנפיים אמיתיות בגב.
הושטתי יד, ליטפתי את העלים, אמרתי תודה.
כך למדתי בומרנג הכאב חוזר, אבל גם טוב לב חוזר.
ולפעמים, גן קטן פורח הוא כל האושר, כל הגבורה, וכל ההתחלה החדשה.
