במקום השני
נועה עומדת בחדר הכניסה, ליבה מתהדק כשהיא רואה שוב את בעלה מתארגן לצאת מהבית. רוני כבר לובש מעיל, מפתחות בידו, ממהר לדלת. ידיה של נועה נאחזות אוטומטית בידית הארון, כאילו מנסות למצוא משהו יציב להחזיק בו עכשיו.
רוני, אתה שוב יוצא? קולה שקט יותר משחשבה, והדאגה לא מוסתרת.
כן, אומר בקצרה, אפילו לא מסתובב. הדס צריכה להגיע למיון. התינוק שלה שוב עם חום והיא על סף התמוטטות.
משהו מתכווץ בנועה עוד יותר. היא מתקדמת אליו, מנסה לשמור על קול רגוע, אך הוא רוטט:
ומה עם הילדים שלנו? אתמול הבטחת לאורי ללכת איתו לגינה, ולעמירה להקריא סיפור. הם חיכו לך כל היום! אתה לא מרגיש אחריות אליהם?
רוני משפיל מבט, מעביר יד בשיער, תוהה איך להסביר. לא אכפת לו להתנצל פשוט הוא מרגיש שהוא עושה מעשה טוב.
נועה, את יודעת… הוא נאנח, מביט הצידה. היא לבד ואין לה אף אחד. ומה לגבי עמירה ואורי? נשלים גינה מחר, ואת תקריאי את הסיפור. זה לא סוף העולם, הם בריאים.
השתיקה שבין שניהם הופכת לכבדה. נועה מרגישה איך העלבון גואה בה. היא מתקרבת עוד, אגרופיה קפוצים.
אבל הם ישכחו איך אתה נראה! קול רם וכואב. מתי בפעם האחרונה העברת איתם ערב?
רוני שותק, בוהה בפינת החדר כאילו התשובה שם, מתאמץ לבטא משהו שלא מצליח. לבסוף ממלמל:
אני לא מסוגל להשאיר אותה לבד, נועה. המצב שלה גרוע משלך או של הילדים.
נועה צוחקת, אבל זה צחוק צורב. דמעות כמעט בורחות לה, אך היא בולמת אותן בכוח.
ברור, היא אומרת, מרירה. אנחנו נחכה. שוב.
הוא רצה לומר משהו זה ניכר בגופו המכווץ, בשפתיו שנעות. אך במקום, מניף יד בזלזול כאילו מפנה הכל וממהר החוצה. הדלת נסגרת בשקט, וריח עדין של אפטרשייב נותר באוויר.
נועה יושבת על הספספל הקטן. רגליה רפות, היא מחבקת את עצמה, מנסה להחזיק את הכאב שבתוכה. שוב, יצא. שוב ילד של מישהי אחרת חשוב ממנו.
הימים הבאים מתערבבים: בבוקר גן, אחר כך בית ספר, בראש ציפיות קטנות אולי הפעם יחזור מוקדם, ישב איתם בסלון. רוני מגיע פחות ופחות. לפעמים, כשהיא כבר מנמנמת, שומעת את המפתח שקט בדלת, ואז בבוקר רק כוס קפה מונחת, ריחו בחלל והוא שוב איננו.
הימים נגררים לשבועות. נועה אומרת לעצמה: זה רק שלב, תכף יעבור. אבל בלילות, במיטה, חוזרת ושואלת: ואולי זה בכלל לא חולף? אולי ככה נחיה מעכשיו?
בוקר אחד, תוך שטיפת כלים וסבון, נועה מבינה שלא יכולה יותר לא לשתוק, לא להעמיד פנים. ידיה רועדות כשהיא מחייגת מספר שמעולם לא חייגה.
שלום, היא משתדלת להישמע יציבה, אך הדריכות נשמעת. זו נועה, אשתו של רוני.
השתררה שתיקה קצרה. נועה מחזיקה חזק את הנייד, מפרקי האצבעות מלבינים.
לבסוף קול הדס, קריר, בטוח, בקושי מוסתר בו קוצר רוח:
כן, הבנתי. איך אפשר לעזור?
נועה עוצמת עיניים. פתאום עולים ממנה המילים חדות, גסות כמעט:
את יכולה להפסיק לנצל את טוב ליבו? קצת מרימה את הקול. יש לו משפחה בבית. ילדים. הוא נדרש פה!
הדס עוצרת רגע, ואז עונה ברוגע, בקול יציב:
אני מבינה את הדאגה. אבל רוני הוא שמציע את עזרתו, ואין לי סיבה לסרב. אני לבד, קשה לי מאוד.
נועה לוחצת חזק את הטלפון. בוער בה בפנים.
נוח לך. את משתמשת בזה שהוא טוב לב.
באמת זקוקה לעזרה, עונה הדס מבלי להתווכח. הוא אדם טוב. ככה גבר צריך להיות.
נועה נושפת, נלחמת בדמעות. לא מאמינה שמישהי אחרת מדברת כך על בעלה האיש שאמור להיות איתה ועם הילדים.
את לא מרגישה שאת הורסת משפחה? קולה נשבר, אך היא מחזיקה את עצמה.
הפעם השתיקה ארוכה יותר. הדס עונה בקרירות, מדויקת:
לא הרסתי דבר. רק מקבלת עזרה. ההחלטות שלו שלו. אם כך בחר, כנראה פה אתם עומדים. בבקשה, אל תתקשרי אליי שוב.
השיחה נגמרת באחת. נועה עוד כמה שניות עם הטלפון באוזן, ואז מורידה אותו לאט.
היא ניגשת לחלון, נשענת במצח. ברחוב ילדים צוחקים, אנשים חולפים. החיים ממשיכים, אבל אצלה משהו נשבר עכשיו.
די. היא לא מוכנה להמשיך לסבול.
למחרת בבוקר נועה מתחילה לארוז. לא בפאניקה לאט. בגדים, צעצועים, ספרים אהובים.
הפעם לא בוכה. כבר מזמן בכתה מספיק. עכשיו עליה להיות חזקה בשביל עצמה ובשביל הילדים.
כשהמונית מגיעה, עמירה, שעקבה אחרי האריזות, שואלת בשקט:
אמא, לאן נוסעים?
נועה כורעת מולה, אוחזת בידיה:
לסבתא, מתוקה. טוב שם, את אוהבת סבתא, נכון?
עמירה מהנהנת, אך מבטה מלא שאלה שאין לה אומץ לשאול.
גם אורי מתקרב. הוא בוגר מגילו, פניו רציניות.
אבא לא בא? שואל בעצב, מביט בעיניה.
ליבה של נועה נשבר, היא מלטפת את ראשו.
אני לא יודעת, אורי. כרגע צריך קצת זמן לבד.
הוא מהנהן, מהדק את המכונית האהובה שלו.
נועה מעיפה מבט אחרון בבית. כאן צחקו, חלמו, גדלו. אבל עכשיו זה איננו בית.
היא לוקחת את התיקים, עוזרת לילדים למונית. לא מסתכלת אחורה, רק קדימה לעתיד עוד לא מבורר, אבל עתיד. וזה מספיק עכשיו.
***********************
סבתא מרים מחכה להם בפתח. לא שואלת שאלות, פשוט מחבקת את עמירה, את אורי, ולבסוף את נועה. בחיבוק שכזה יש הכל חום, הבטחה שבטוחים.
לאט לאט משהו מתקשה בנועה מפשיר. היא נכנסת, סגרת הדלת, ונפרצת סכר של דמעות. בשקט, בלי קול, היא מתמוססת בבכי אל כתף אמא כמו פעם, קטנה, כשתמיד אפשר היה לבכות והכל היה איכשהו פחות כואב.
מרים מלטפת אותה. אחר כך קמה, שמה מים לקומקום. רעש המים, ריח התה, הכל מכניס בה שלווה.
עוברים חמישה ימים, רוני אינו מתקשר. לא שואל על הילדים, כאילו לא קרה כלום.
ביום השישי הטלפון מצלצל. נועה רואה את השם רוני. היא מהססת, אבל עונה.
איפה אתם? קולו מבולבל, כאילו זה עתה גילה שהבית ריק.
אצל אמא שלי. נסענו, עונה בשקט.
למה? הוא שואל בפליאה, כאילו לא מבין מה השתנה.
נועה לוקחת נשימה, המילים יוצאות לבד:
כי אתה כבר לא איתנו. מזמן.
שתיקה. רוני נושף בקול, מתלבט.
אני אבוא עכשיו.
אל תבוא, נועה לוחשת. לא נראה לי שמישהו רוצה לראות אותך.
היא מנתקת, מניחה את הטלפון.
מרים, שצפתה בה, אומרת בשקט:
הוא יבין בסוף. רק מי יודע אם יצליח לשנות משהו
בבוקר, נועה יושבת במטבח. מאחוריה התריסים, זורח אור ראשון, אבל היא רק בוחשת תה קר, עוקבת אחרי עלים.
פתאום צלצול בדלת. היא ניגשת לעינית רוני עומד בחוץ.
פותחת. רוני נראה מיואש, פנים חיוורים, עיניים טרוטות.
אני הוא מגמגם. רק עכשיו הבנתי שלא נשאר אף אחד.
נועה מחייכת חיוך עגום.
עבר שבוע. כמה תשומת לב. לא חשבת לרגע עלינו?
רוני שוב מסתכל למטה. מנסה להתנסח.
חשבתי שאת אצל חברה, או לא יודע. הדס סיפרה שהתקשרת.
נועה משלבת ידיים, מגוננת.
ומה אמרה?
שאת קנאית. הפעם הוא מסתכל לה בעיניים. שהיא מצטערת שקרה כך.
נועה צוחקת במרירות.
מצטערת? היא מחזיקה אותך קרוב, ואתה נותן לה.
ילדי נועה נכנסים בדיוק אורי ועמירה. הם מביטים באביהם מופתעים. עמירה, רגישה, לוחשת:
שוב תלך?
אורי עומד קרוב אליה, קפוץ פנים, מבט כמעט בוגר:
אתה תמיד מבטיח שתשאר, הוא קובע. ותמיד הולך.
רוני מסתכל, משהו בפניו רועד. הוא מושיט יד, מנסה לחבק את עמירה, אך היא בורחת לקיר, בוכה בשקט. אורי מפנה גב.
אני אשתנה, ממלמל. בקול חלש, לא משכנע. הדס צריכה עזרה, זה לא ימשך הרבה! כמה חודשים…
נועה מנענעת ראש. לא כעס, רק עייפות עמוקה בעיניה.
אין עוד הזדמנויות, אומרת בשקט. איני יכולה לחיות ליד מישהו שבוחר תמיד זרים. איני רוצה כל ערב להסביר לילדים למה לא באת. לא יכולה לראות אותם ממתינים ליד חלון.
אבל אני אוהב אתכם! רוני מתקרב, מנסה לגעת.
אז למה תמיד שם? נועה עונה, עיניה שקטות. למה אנחנו מקום שני?
הוא שותק. אין לו תשובה.
תלך, היא אומרת. ואל תחזור.
הוא מהסס, מביט בילדים עמירה שקטה, בוכה, אורי דרוך. ואז יוצא. סוגר אחריו דלת צליל קטן של סוף.
עמירה פורצת בבכי. נועה מחבקת אותה חזק.
הכל יהיה בסדר, מתוקה, לוחשת, בולעת דמעות.
אורי מתקרב, מחזיק בידה. מגעו קר, האחיזה חזקה. בלי מילים אך יש בו הכל.
נצליח, לוחשת, ומשקיפה החוצה. דרך הגשם, רואה את צל דמותו של האיש שאהבה מתרחק.
********************
הימים מתמשכים, הזמן איטי. כל בוקר נועה מכריחה את עצמה להכין ארוחת בוקר, לארגן ילדים, לנקות. כל הפסקה היא סכנה לגאות מחשבות.
היא עמוסה בכוונה: מנקה, מכבסת, מבשלת. בערבים לוקחת עבודות תרגום יושבת מול המחשב, מתקנת, בודקת. ידיה נעות, עיניה סורקות, אך בתוכה נשאר חלל.
מרים עוזרת בלי להרצות. מאכילה, משחקת, מקריאה. לפעמים יושבת איתה במטבח, שותות תה בשקט שנחוץ לה.
שבועיים, ואז צלצול הדס. נועה מתפלאה מהתעוזה, אך עונה.
נועה, יודע שלא תרצי לשמוע, אבל הפעם הקול של הדס מהוסס. רוני לא יעזור לי עוד.
נועה קופאת, עונה בקרירות:
אז?
הוא היה אצלי כל הזמן. עזר, אך היא עוצרת. אתמול ארז ויצא. אמר שהוא מרגיש בוגד.
נועה מגחכת בעייפות.
את רוצה שארחם עליו?
לא, עונה הדס, נשמעת כמישהי שכולה הקלה. אני מודה שטעיתי. זה היה נוח לי להחזיק אותו. פחדתי להישאר לבד עם ילד חולה. אבל זה לא מצדיק לשבור משפחה.
תודה שציינת, עונה נועה. אבל כבר לא חשוב.
כן, אומרת הדס. הוא עדיין אוהב אותך. ואת הילדים.
נועה עוצמת עיניים, ליבה נצבט, אך היא שומרת על קור רוח.
אם אהב, היה שם אותנו ראשונים. אפילו שבוע לא שם לב להיעדרנו.
שתיקה שוב.
מבינה, סליחה, לוחשת הדס.
הבית שקט, הילדים ישנים, רק המחשבות של נועה נותרות ופסק דין: זה נגמר. זה סוף אי-הידיעה. והיא מגלה הופעת הקלות מוזרה. כי סוף סוף היא יודעת: התחלה חדשה מתחילה.
רוני בא שוב רק אחרי חודש. ערב רגיל: נועה מסדרת שולחן, מרים מוזגת קוסקוס, הילדים לצידה. דפיקה בדלת. נועה פותחת רוני, תשוש, קפוצות עיניו, בלתי מגולח, בגדים רטובים מגשם.
אפשר להיכנס? לוחש.
למה? מחזירה, עניינית, בלי טינה.
רוני מיישיר מבט, קולו חלש:
הבנתי שאיבדתי את החשוב מכל. ביקשתי מהדס שלא תסמוך עליי יותר. רוצה לחזור אם תרצי.
מאחורי נועה מציצה עמירה מתרחקת ואז נעלמת למטבח. אורי מתנהג כאילו לא שם לב, אך נועה ניצבת במקומה:
הילדים לא רוצים לראות אותך, קולה עדין אך חותך. ואני לא יכולה לחיות בפחד שלא תחזור. להסתכל בדלת, להתפלל.
לא אלך! הוא מתקרב, אך נועה עוצרת אותו ביד.
כבר עזבת, מזמן עברת את הגבול.
רוני מהסס, נלחם במילים.
אני באמת רוצה לשנות. לעבוד יותר, להתמקד בכם, לשכוח מהדס אפשר שוב?
נועה מנענעת בראש. מבטה חד:
והם שוכחים? מצביעה אל הילדים. אורי לא מזמין אותך למשחקים. עמירה מציירת רק אותי ואת סבתא. לא היית מחקת את עצמך מהחיים שלנו.
הוא בא להגיב, אך אז נשמע קולה של מרים:
נועה, עזרי לי עם הכלים!
לא סתם בקשה זו תזכורת: יש לך עוגן בעולם.
נועה לוקחת נשימה. מבטה אחרון על רוני כפי שהוא היום.
תלך, רוני. אנחנו לא המשפחה שלך עוד.
הוא מחכה, אך היא שותקת. בסוף ניגש לדלת, פותח, יוצא.
נועה סוגרת. עמירה מציצה, מתחבאת ואז מחבקת אותה. אורי מצטרף, מרים מניחה יד חמה על כתף.
הדירה שקטה. רק הגשם ממשיך לדפוק, כמו קצב מתמיד של התחלה חדשה, בלי מקום לספקות.
***********************
חצי שנה עוברת, והחיים של נועה נכנסים למסלול חדש. היא שוכרת דירה קטנה בתל אביב, קרובה למשרד חוסכת שעתיים ביוםשמוקדשות עכשיו לילדים: קוראת איתם, עוזרת לשיעורים, מציירת עם עמירה, משחקת עם אורי.
מרים עברה לחיפה לעזור לאחות. אבל כל ערב בשבע טלפון, איך עבר היום, סיפורים, שאלות קטנות שמשאירות תחושת ביטחון, שהן לא לבד.
עמירה, שתמיד חלמה להיות שחקנית, נרשמה לחוג תיאטרון. הבית שוב מלא בהתרגשויות שלה, חזרות, סיפורי הצגות. פניה מאירות כמו פעם, האור שחזרה לפחד שתאבד.
אורי נכנס לעולם השחמט. פתח מועדון בזום, משחק עם אחרים, לומד אסטרטגיות. לפעמים מזמין את נועה לשחק. אמנם היא מפסידה, אבל זה שלהם רגע מיוחד.
החיים לא מושלמים. סתימה בכיור, מבחן קשה, אכזבה מהצגה אבל הכל רגיל, בר־פתרון. והפעם, הם ביחד בכל.
ערב אחד, בדרך חזרה מהעבודה, אחרי יום אינטנסיבי וצפוף, נועה רק רוצה להגיע, להוריד נעליים, ללגום תה בשקט.
ליד הבניין היא מבחינה ברוני על הספסל, מחזיק שקית פירות. כאשר רואה אותה, נעמד.
רק רציתי לוודא שאתם בסדר, הוא אומר בעדינות.
נועה עוצרת, לא כועסת פשוט בטוחה בעצמה.
אנחנו בסדר.
שמח לשמוע, עיניו מלאות כאב שקט. באמת שמח.
היא מהנהנת. מבטה משדר בהירות ושלום.
טוב, אז אל תבוא יותר.
הוא לא מתווכח. שואל ברמז:
תסלחי לי פעם?
היא חושבת רגע. היא מזהה את ההיסטוריה לילות בלי שינה, כאב, אבל גם ניצוצות קטנים של אושר מהעבר. מביטה בו:
כבר סלחתי. אבל לא רוצה להחזיר את העבר.
רוני משפיל ראש. לא מנסה לשכנע.
אני מבין.
הוא הולך, דמותו נעלמת בשקיעה. אורות הבניינים נדלקים, ברקע נשמעים קולות ילדים.
נועה נכנסת פנימה. ריח עוגה במדרגות. למעלה מחכים קולות עמירה, צחקוקים, ואורי ממלמל מול לוח השחמט.
היא סוגרת את הדלת, חולצת נעליים. השקט לא אבן זה שקט חמים, מלא חיים חדשים, בלי מקום לצער ושאלות ריקות.
רק מקום לה, לעמירה ולאורי.
לחיים החדשים שלהם.
