יומן אישי חצי שנה משנה חיים
אני, נעמה, כותבת עכשיו בשקט של הלילה, אחרי שבוע נוסף של שגרה שניסיתי ליצור מחדש.
ערב אחד, אולי כמו רבים שהיו ואולי כמו כאלה שלא אוכל לשכוח, עמדתי בכניסה לבית שלנו בגבעתיים. הלב שלי התכווץ כמו אגרוף כשראיתי את רון שוב מתארגן לצאת. המעיל כבר על גבו, מפתחות רוטטים בין האצבעות, כל גופו משדר חיפזון והעיניים אפילו לא פוגשות את שלי.
רון, אתה שוב הולך? הקול שלי נשמע חלש וחנוק, והדאגה שלי נחשפת למרות הניסיון להסתיר אותה.
כן, נעמה. הוא עונה בלי לסובב את הראש. רותם צריכה עזרה בבית החולים. רצף החום של הילד לא מפסיק, והיא מכרעת מעייפות לבד.
ככה עומדת אני, הכי משותקת שיש, מחפשת אחיזה פיזית במשהו אמיתי, אוחזת בדלת הארון, כאילו זה מה שיאטום את הסערה. ניסיתי להישמע רגועה:
ומה עם מיכל ויותם? הבטחת אתמול ליותם ללכת לגינה, ומיכל ביקשה סיפור לפני השינה חיכו לך כל היום! איך אפשר ככה?
העיניים של רון פונות למטה, היד מחליקה על השיער באי־נוחות. הוא ממלמל:
נעמה, את יודעת שאני עוזר. אין לה אף אחד חוץ ממני כרגע. מיכל ויותם מה יקרה אם נלך בשבת, או שתקראי את הסיפור בעצמך? הם לא חולים. יסתדרו.
משהו בתוכי נשבר. התקרבתי, עצרתי אותו בנשימה:
הם עוד מעט ישכחו איך אבא שלהם נראה! מתי לאחרונה היית פשוט איתם?
הוא שותק. המבט בורח הצידה. שבור, כאילו מחפש הצלה בצל של מילים שאין לו. ואז בקול כמעט לא נשמע, רק לוחש:
אני לא יכול להשאיר אותה ככה לבד. היא במצוקה. לה באמת קשה.
הרגשתי כאב פיזי בחזה. לא ביקשתי רחמים, רק שיבחר בנו, רק לשמוע שהוא רואה אותנו. צחקתי מתוך מרירות, בכיתי בלי דמעות.
ברור אנחנו תמיד נוכל לחכות. כמו תמיד.
הוא ניסה להגיד משהו הניע את השפתיים, הכתפיים הזדקפו ואז כאילו נפלו מיד חזרה. החריש באוויר, ובהינף יד פתאומי הוא כבר היה בחוץ. הדלת נסגרה ברעד קל, ריח הבושם שלו נותר בחלל למשך שניות ארוכות.
שקעתי על השרפרף ליד הדלת. התחבקתי עם עצמי, מנסה להחזיק את החלקים הפנימיים יחד. שוב בחורף הזה, שוב הוא הולך. ילד שאינו שלו, משפחה שהוא לא רואה.
הימים התהדקו זה לתוך זה. בוקר גן, אחרי זה יותם לבית הספר, בתי קפה מלאים הורים מאושרים ולי אין מקום לשבת ולהמתין. כביסות, סידורים, עבודות הבית שלא נגמרות. בערבים, שקט חותך רון כמעט ולא בבית. לפעמים, רגע לפני שאני נרדמת, אני שומעת את המפתח שלו בדלת; בבוקר אני מגלה כרית ריקה וריח של קפה טרי. הכול חוזר לאותו הדפוס.
שבועות חלפו, ובתוכי הלכה ונבנתה תחושת מועקה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה זמני, שככה זה פשוט לפעמים. אבל כל לילה חשבתי: אולי זה כבר לא זמני. אולי כך זה יישאר?
אחד הבקרים נשבר משהו. עמדתי בכיור, קצף כלים בורח מהצלחות, ידיים רועדות. ואז עשיתי את מה שלא חשבתי שיעלה על דעתי התקשרתי לרותם. אף פעם לא הרגשתי שיש לי מה לומר לה.
שלום, זאת נעמה, אשתו של רון.
שתיקה קצרה. איך הלב דפק לי. ואז היא ענתה, בטון חלק, אולי אפילו מעט עייף:
כן, הבנתי. במה אפשר לעזור?
לקחתי אוויר. המילים יצאו חדות, אולי חדות מדי:
את יכולה להפסיק לנצל את הנדיבות שלו? יש לו משפחה! יש ילדים שמחכים לו בבית!
עוד שתיקה, קלה. ואז היא ענתה בטון רך, אבל בטוח:
אני לא מבקשת, הוא מציע לבד. יש לי ילד קטן, לבד זה קשה.
הלב שלי געש. הרגשתי איך אני פשוט מתמוטטת לתוך הטלפון.
את פשוט מנצלת אותו כי נוח לך. הוא טוב לב מדי.
אני באמת צריכה עזרה, היא ענתה בשקט גמור. ורון… הוא פשוט בנאדם טוב. כמו שמגיע לי, מגיע גם לכם.
את מבינה שאת שוברת משפחה? שאלתי, כמעט לוחשת, ואפילו לי קשה היה לשמוע את עצמי.
הפעם התשובה שלה הצטננה:
אני לא שוברת שום דבר. הוא בוחר לעזור. אלה החיים שלו, הבחירה שלו. ארצה שלא תתקשרי אליי שוב.
השיחה נקטעה בחדות. עמדתי שם, טלפון ביד, מחזיקה חזק כאילו הוא צף מהים ואני טובעת במים של כאב.
ניגשתי לחלון, השקפתי החוצה מהדירה בקומה השישית. לשמע הצחוק לילדים ברקע הרחוב, הרגשתי איך העולם בחוץ ממשיך לזרום בשגרה ורק אצלי הכול קורס.
די. לא עוד.
בבוקר שלמחרת ארזתי בנחת לא בפניקה. מכל דמות על המדף נפרדתי, קיפלתי בגדים, בחרתי בפינצטה את ספרי הילדים שכל אחד אוהב. לאן? לבית של אימא שלי בפתח תקווה. מקור מחסה.
מיכל עמדה לידי, שותקת. אך רגע לפני שיצאנו מהמעלית אל המונית, שאלה:
אמא, אנחנו נוסעות באיזה טיול?
כרעתי מולה, אחזתי בידיה:
אנחנו הולכים לסבתא שושנה. יהיה לנו טוב. את זוכרת כמה את אוהבת אצלה?
הנהנה באיטיות. יותם ניגש ברצינות המאפיינת אותו תמיד קולט הכול מהר מדי:
אבא לא יבוא איתנו?
ליטפתי אותו על הראש, השבתי:
לא יודעת, יותם. עכשיו נצטרך להיות יחד, לבד, קצת זמן.
הוא מהנהן, בלי לשאול עוד, מחזיק הכי חזק שיש את האוטו האהוב עליו שמסרב לעזוב.
עברתי במהירות מבט אחרון על הדירה רעיונות, שמחות ואכזבות. הבית שמר על עמדו, פשוט בלי רוח משפחתית אמיתית.
העליתי את הילדים לאחורי המונית. לא הבטתי לאחור. הדרך אל התחלה חדשה נפתחה אמנם ערפול, אבל לפחות עתיד, לא עמידה במקום.
******
סבתא שושנה לא שאלה אף שאלה. היא פשוט פתחה את הדלת וחיבקה אותנו אותי, מיכל ויותם, בזרועות שהכירו את כל הצער שבעולם. בפשטות שלה היה כל מה שהייתי צריכה: שקט, קירבה, הבנה.
והנה מנוחה קטנה, בריחה מהקרב בחיים. ישבתי עם דמעות, מבוססת אל השולחן, מסניפה ריח תה ישראלי עלים כמו שקוראים לו ‘נענע מחצר’, לראשונה מזה שנים הרגשתי ילדה. בכיתי, בכיתי עד שלא נותרה בי טיפה אחת.
אימא עשתה בדיוק את מה שרק אימהות יודעות: חיבקה, שתקה, הרתיחה מים. בשקט הזה הייתה כל ההגנה.
חמש ימים רון לא התקשר. אפילו לא הודעה. כאילו לא שמנו פעמינו מכאן. ביום השישי, כשהטלפון צלצל עם שם שלו התלבטתי, ובכל זאת עניתי.
איפה אתן? שאל, כאילו רק עכשיו גילה שהבית ריק.
אצל אמא שלי. עזבנו.
למה? שאל, ללא שמץ מצוקה, רק תימהון אמיתי.
נשמתי עמוק. ידעתי שצריך לדבר ברור:
כי כבר הרבה זמן אתה לא באמת איתנו.
השתררה שתיקה. שמעתי את נשימתו הכבדה.
אני בא עכשיו.
אל תבוא, השבתי בשקט. עדיף שלא.
הנחתי את הטלפון. סבתא הביטה בי מבעד לשולחן. לא היו לה מילים מיותרות.
הוא יבין, אמרה לבסוף. השאלה מתי.
בבוקר, כשעוד לא זרחה לגמרי החמה, נשמע צלצול בדלת. עשיתי לעצמי תה על הדלת עמד רון. פניו עייפות, העיניים גלויות, מבט עגמומי.
אני רק עכשיו הבנתי שאתן לא כאן.
עבר שבוע, השבתי. היית עסוק מדי לראות.
הוא משך בכתפיו. כנראה באמת לא הבין מה איבד עד עכשיו. שתק.
דיברת עם רותם, אמר פתאום.
מה היא אמרה?
אמרה שאת… מקנאה. שמצטערת שיצא ככה.
פרצתי בצחוק ציני, מכל הלב, כי כבר אין לי אפילו כוח לכעוס.
היא לא מצטערת. פשוט לא רוצה שתעזוב אותה כשהיא נזקקת אליך.
באותו רגע נשמעו הצעדים. יותם ומיכל נכנסו. מיכל צועדת ברגליים קטנות מתקרבת אליו, ולוחשת:
שוב תלך?
יותם רק הביט, מהדק את האגרוף. הוא דיבר שקט אבל קובע:
תמיד אתה מבטיח ותמיד יוצא החוצה.
רון הביט בילדים, האוויר נעשה עבה. ידו הורמה לחבק את מיכל אבל היא נסוגה אחורה, עיניים מלאות דמעות. יותם רק הפנה גב.
אני אתקן, מלמל רון בלי שכנוע. זה לא אייסוף. זה לכמה חודשים מקסימום, היא צריכה אותי.
נענעתי בראש. בפעם הראשונה לא היה בי כעס רק עייפות עמוקה.
נגמרו ההזדמנויות, לחשתי בעדינות. איני מסוגלת לחיות עוד כך. אני לא אסביר לילדים יום אחרי יום למה אתה שוב לא כאן.
אבל אני באמת אוהב אתכם!
אז למה אנחנו אף פעם לא קודמים? לא הייתה בי תקווה, רק מסקנה עקשנית.
הוא לא ענה. רק עמד. ואז אמרתי את זה:
תלך. אל תחזור.
הוא נעצר רגע, הביט בנו, ומשהו בי ידע זה סוף לסיפור. עזיבה אמיתית.
הדלת נסגרה, ורק אני ידעתי כמה שקט אפשר למצוא בתוך כאב.
ימים שלמים טיפלתי בילדים, ניסיתי להמציא הרגלים חדשים שישכיחו את העצב להוציא אותם לרחוב, להכין עוגיות, לקרוא יחד. מצאתי עבודה בתרגום מרחוק, שעות ערב שקטות, שירותי תמלול כל שקל חדש, כל רגע שהיה בידיים שלי, הרגיש כמו התחלה.
סבתא תמכה, עשתה בשבילי ארוחות, אוספת מנשאי ילדים, שקט. הייתה שם בדיוק כשהייתי צריכה.
עברו שבועיים. טלפון מרותם הפעם. השמעתי קול אדיש:
רון עזב. הודיע שלא יסייע יותר.
ומה את רוצה ממני?
הוא היה אצלנו, אבל אתמול ארז הכל ואמר שהוא לא מרגיש שלם. היה לי נוח, אני מודה. טעיתי.
צחקתי בלאות, סוף כל סוף בלי כעס.
תודה שעדכנת. זה כבר לא משנה.
כן, הוא עדיין אוהב אתכם. לחשה.
אם היה אוהב, היה שם אותנו ראשונים. שבוע שלם הוא לא שם לב שנעלמנו…
היא נכנעה, רק לחשה: סליחה.
בסוף ידעתי זהו. זה נגמר. כל המועקה ירדה ממני.
רון חזר אחרי חודש, בפעם ראשונה מזה זמן. בא אליי לא לדירה, אלא לסבתא. עמד בקור רוח הזמן, נבוך כולו.
אפשר להיכנס?
למה? שאלתי מבלי להראות אכפתיות.
הבנתי שאני איבדתי הכל. אני רוצה לנסות שוב.
מיכל הציצה בבהלה מאחורי הסינר של סבתא, ברחה חזרה. יותם אפילו לא הרים עיניים. ידעתי אין דרך חזרה.
הילדים לא רוצים לראות אותך. וגם אני… אני לא רוצה לפחד שוב להיעלם.
אני מוכן להשתנות! התעקש.
הם כבר ויתרו. אתה מחקת את עצמך אצלם.
פתאום אמא שלי קראה מהמטבח: נעמה, תעזרי לי בבקשה.
זו הייתה ההזמנה לחזור לחיים למסדר, לאהבה פשוטה.
לך, רון, אמרתי. אנחנו כבר לא המשפחה שלך.
הוא עמד שם רגע, ואז הלך.
******
חודשים עברו, ושכרתי דירה משלנו בבת ים. לא בית חלומות, אבל כן בטוח, קרוב לעבודה. כל בוקר אספתי את מיכל לגן ויותם לבית הספר, עזרתי בשיעורים, הקראתי סיפורים, שוב חיכיתי איתם ביצירה זמן אמיתי.
אמא עברה לחיפה, אל אחותה. אבל מדי ערב, בדיוק בשבע, קבעה שיחת וידאו. זה היה העוגן.
מיכל תמיד רצתה להיות על במה, הצטרפה במקרה לחוג תיאטרון בקהילה. חזרה כל ערב באורות, שיתפה סצנות והקריאה תפקידים לפני שהלכה לישון.
יותם, שכל חייו מוקסם מתשבצים, התחבר עכשיו לשחמט, התחרה באינטרנט. ביקש לפעמים לשחק איתי הפסדתי בכוונה ולפעמים באמת.
לא הכול מושלם. המקרר התקלקל, יותם חטף “לא טוב” באנגלית, מיכל התאכזבה שלא קיבלה תפקיד ראשי. אבל ידענו: החיים הם מה שיש, ושוב לא לבד.
בערב אחד, בדרך חזרה מהעבודה, עייפה, חזיתי את הצל של רון על הספסל בכניסה. הוא קם עם שקית תפוחים.
רק בדקתי מה שלומכם, אמר בשקט.
עצרתי מקרוב. לא בכעס, לא עם געגוע.
אנחנו בסדר, עניתי.
שמח לשמוע.
אז תן לנו להמשיך.
הוא הנהן. שאל חלש:
תסלחי לי פעם?
חשבתי רגע, כל הזיכרונות שטפו אותי. הבטתי אליו:
כבר סלחתי. אבל את העבר אני לא רוצה חזרה.
מבין.
הוא הלך, נבלע בין הבניינים.
עליתי לדירה. דלת הכניסה נסגרה מאחוריי, הבית מלא בתרועותיה של מיכל והמלמולים של יותם. הורדתי נעליים ונשמתי עמוק. כאן, בתוך השקט הזה שקט משוחרר הייתה לנו התחלה חדשה, כזו שאף פעם לא דמיינתי.
וזה כל מה שביקשתי.
