אז, לפני שנים רבות, ביום חם וצלול בירושלים, נערכה חתונה מפוארת ברחבה עם נוף אל הרי יהודה. במהלך סעודת החתונה, בין בקשת אוכל מהשולחנות, ילד קטן עצר לפתע, בעיניו ניצתה הבנה פתאומית: הכלה היא אמו שאבדה מזמן.
לילד קראו עמרי, בן עשר בלבד.
פעם, זקן גלמוד בשם אורי מצא את עמרי תינוק בוכה בעגלת פלסטיק תחת גשר בנחל צופים שבירושלים, אחרי גשם סוחף. על פרק ידו היה קשור צמיד בד אדום ומט ליפול. על שפת העגלה שכבה פתקה מגואלת במים: “אנא, שמרו עליו. שמו עמרי.”
אורי עצמו חי ברחוב, אך גייס את כוחותיו ואסף את הילד. האכיל אותו מה שיכול היה למצוא, ולימד אותו להתחמם בלילות הירושלמיים הקרים. תמיד היה חוזר ואומר: “אם פעם תמצא את אמא שלך תסלח לה. רק כאב גדול גורם לאדם לעזוב ילד.”
חלפו השנים, ואורי חלה קשות. עמרי היה קבצן קטן, ובאחד הימים נקלע לאולם האירועים, שם נחגגה חתונה יוקרתית. אחת המשרתות ריחמה עליו ונתנה לו צלחת אוכל טעים.
כשנכנסה הכלה, עמרי לא הצליח להסיט ממנה את מבטו. על ידה השמאלית, היה אותו צמיד אדום בדיוק.
עמרי התקרב אליה, מלמל חרישית ושאל אם היא אמו.
הכלה החווירה. כשהייתה בת שבע עשרה, ילדה בעפר את עמרי בחשאי; לחץ המשפחה הפחיד אותה. היא הניחה אותו בציפייה מייסרת שאדם טוב ימצא אותו. חיפשה אחר כך, אך לשווא.
החתן עצר את החופה והכריז: הוא מקבל לא רק אותה, אלא גם את עברה. ואם הילד הוא בנה לו הוא יהיה גם בן.
אז חשף החתן דבר נוסף אורי, האיש שהציל את עמרי, הוא אביו הביולוגי, שממנו נותק לפני שנים רבות.
אותו יום הפך משמחת חתונה למסע מרגש. כולם נסעו יחד לבית החולים לבקר את אורי.
הזקן הביט בהם, ובלחש אמר: “הלב תמיד מחזיר אליו את מי שאהב.”
לראשונה בחייו, עמרי הרגיש שיש לו משפחה ואף יותר ממשפחה אחת.
