במהלך הגירושין, החליט בעל עשיר להעניק לאשתו חווה נטושה, אי שם בלב הנגב. שנה מאוחר יותר, קרה משהו שהפתיע אותו לגמרי.
דוד, אתה יודע שאני לא צריכה אותך יותר, נכון? אמרה תמר בנחישות. עדיף שתחזור לתל אביב.
על איזו עיר את מדברת? ענה בעייפות. הבגידה שלו ריסקה אותה, ולא נותר לה כוח לריב. הם התחילו הכל מאפס, מכרו את הדירה והשקיעו הכל בעסק. דוד תרם חדר קטן בדירה משותפת, בעוד תמר שילבה חוכמה ועבודה קשה כדי להוביל להצלחה. הם חיו בצניעות, עברו מדירה שכורה אחת לשנייה, אך בסוף הצליחו לבסס יציבות.
עם הזמן, דוד החל להתנהג כמו מלך. בעורמה, העביר את כל הנכסים על שמו והבטיח שתמר לא תקבל דבר בגירושין. כשהכול היה בשליטתו, פתח נגדה בהליך גירושין.
זה נראה לך הוגן, דוד? שאלה תמר באכזבה.
הוא משך בכתפיו בלי רגש.
תפסיקי כבר. מזמן את לא עושה כלום. הכל עליי.
אתה הוא שביקשת ממני לקחת הפסקה ולהתפנות לעצמי, ענתה בשקט.
דוד נשף בכעס.
נמאס לי מהוויכוחים המיותרים האלה. דרך אגב, זוכרת את החווה ההיא שקיבלתי בירושה מהבוס שלי, מר פרלמן ז”ל? הוא נפטר והחווה הזאת באמצע המדבר עברה אליי. מושלמת בשבילך. אם לא תרצי לא תקבלי כלום.
תמר חייכה חיוך מריר. אחרי שתים-עשרה שנות נישואים היא הבינה שחיה עם אדם זר.
בסדר, על תנאי שהחווה תירשם באופן רשמי על שמי.
אין בעיה. אחסוך ככה במס על ההעברה, ענה בציניות.
תמר לא אמרה כלום. ארזה בעשרה ארגזים את מה שהייתה צריכה ועברה לבית מלון. החליטה להתחיל מחדש, לא משנה מה חווה נטושה או סתם אדמה ריקה. תבדוק כשתגיע. אם לא ימצא חן בעיניה, תחזור לעיר או תחפש לעצמה דרך חדשה.
האוטו שלה התמלא רק במה שחשוב באמת. את כל היתר, השאירה מאחור לדוד ולבת-זוגו החדשה. אם דוד חשב שעוד יוכל להיעזר בחכמתה ובעבודתה, טעה בגדול. החדשה שלו, שפגשה במקרה, נראתה לה שחצנית וחסרת ניסיון.
דוד הגיש לה את המסמכים בחיוך מזלזל.
בהצלחה.
גם לך, ענתה בשקט.
אל תשכחי לשלוח לי תמונה של הפרות, לעג.
בלי לענות, סגרה את דלת הרכב ונסעה. כשיצאה מהעיר, הדמעות זלגו. איבדה את תחושת הזמן ושקעה במחשבות עד שדפיקה על חלון הרכב העירה אותה.
הכל בסדר איתך, מתוקה? אני ובעלי שמנו לב שאת יושבת כאן הרבה זמן, שאלה אותה אישה מבוגרת בחמלה.
תמר הביטה בה, ואחר כך במראה ליד תחנת אוטובוס קטנה.
הכל בסדר, פשוט הייתי צריכה לנשום.
האישה הנהנה בהבנה.
אנחנו חוזרים מבית החולים. השכנה שלנו שם לבד, אף אחד לא בא לבקר. את בדרך לדימונה במקרה?
הגבות של תמר התרוממו בהפתעה.
לדימונה? לשם אני נוסעת, שם החווה.
כן, אני יודעת שאין לזה הרבה ריח של חווה בימים אלה. הבעלים נפטר, ואין מי שיטפל. רק כמה שכנים עדיין דואגים לחיות מתוך אהבה.
תמר חייכה קלות.
איזה מזל, בדיוק לשם אני. תעלו, אקפיץ אתכם.
הגברת התיישבה ליד הנהג, בעלה מאחור.
שמי תמר, הציגה את עצמה בזמן שנסעו.
אני רחל ברק, וזה יעקב, השיבה האישה בלבביות.
במהלך הנסיעה, שמעה תמר כמעט את כל סודות החווה מי גנב, מי מבקר רק לטובת החיות, ועד כמה המצב גרוע. כשהגיעו, גילתה אדמות קוצים ורפת קורסה, עם עשרים פרות בלבד. ובכל זאת, החליטה להישאר ולהתחיל מחדש, מתוך תקווה.
שנה עברה, ותמר הביטה בגאווה על שמונים פרות שטיילו בנחת באחו הירוק שסידרה. החווה הנטושה הפכה לעסק מצליח. זה לא בא בקלות נאלצה למכור תכשיטים ישנים בשביל לקנות אוכל לפרות, ובזבזה את כל החסכונות. אולם כיום, המכירות עלו, המוצרים שלה מבוקשים עד לירושלים ובאר שבע.
יום אחד הביאה לה צעירה בשם אילת עיתון עם פרסומת למכירת משאיות קירור במחיר משתלם. תמר זיהתה את המספר זו החברה של דוד. בחיוך ממזרי ביקשה מאילת להתקשר ולהציע חמשה אחוז יותר, בתנאי שלא יראו את המשאיות לאף לקוח אחר.
כשהגיעה לראות את המשאיות, הופתעה לגלות את דוד שם.
את באמת קונה? שאל בהלם.
כן, בשביל החווה ש”הרווחתי” ממך. היום זו חברה פורחת, אנחנו מתרחבים, ענתה תמר בשלווה.
לדוד לא היו מילים. בזמן שהוא ראה את עולמו מתפרק, תמר כבר מזמן עזבה את העבר.
לבסוף, תמר מצאה אהבה חדשה בנתנאל מכונאי שהפך לשותף ולידיד. ביחד חגגו את ברית בתם, בעוד דוד צפה מהצד, בודד, חייו נשברים.
