8 ביוני
לפעמים גם רגעי השפל יכולים להפוך לניצחון הנה סיפור חיי בשנה האחרונה.
בתהליך הגירושין שלי עם ארז, שהיה בעל הון לא קטן, הוא החליט להשאיר לי משק נטוש אי שם בערבה, כאילו הייתי איזו עול שצריך להרחיק כמה שיותר רחוק מחייו. אבל הוא לא שיער שבאותה השנה יקרה משהו שלא ישכח לעולם.
“ארז, אתה יודע שאני לא זקוקה לעזרה שלך פה, נכון?” אמרתי לו בקור רוח, עומדת מולו ביציבות חדשה שמצאתי בתוכי. “אני מציעה שתחזור לעיר שלך.”
הוא הביט בי בעייפות. רגע, מה בעצם נשאר לו עוד לומר? שנפגעתי אחרי שנים של נאמנות? שמכרתי בזמנו את הדירה הקטנה שהייתה לי בכרם התימנים, כדי שנוכל להקים עסק יחד? בזמן שארז היה עסוק בחלומות, אני הייתי זו שלקחה על עצמה את רוב העבודה, נכנסתי לעובי הקורה, ואפילו פעלתי מהלב. נאבקנו בשכירות שזינקה כל שנה אבל בסוף, דרך עבודה קשה, השגנו לעצמנו שקט כלכלי.
עם הזמן, ארז התחיל לראות בעצמו “מלך המשפחה”, ובתבונה רישם הכול על שמו הדירה שירש, החיסכון, הרכב. בשיא חוצפתו, פתח בהליכי גירושין.
“את באמת חושבת שזה פייר?” שאלתי אותו, מעורבת אכזבה ועצבות. הוא משך בכתפיו: “אני עושה הכול. את כבר מזמן לא משתתפת כאן.”
“אתה בעצמך ביקשת שאעצור לנוח מעט ואתמקד בעצמי,” הזכרתי לו בשקט.
“נמאס לי מהבכיינות הזאת,” משך בכתפיו שוב. “דרך אגב, את זוכרת את המשק המתפורר שירשתי מהבוס שלי מהמרכז, אמיר גולן? הוא נפטר, השאיר את החווה הזאת בלי שום ערך. מושלם בשבילך. זה מה שיש או הכל או כלום.”
חייכתי חיוך עקום; הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון. אחרי שני עשורים, לגלות שחייתי עם בן אדם שלא טרח להבין אותי אף פעם.
“טוב,” עניתי לו, “אבל רק בתנאי שהמשק יהיה רשום על שמי, בטאבו.”
“סגור.” אפילו על זה חייך בקור “חוסך לי ארנונה.”
לא היה מה להמשיך. ארז השאיר אותי ככה, לקח את אהובתו החדשה וחשב שאני אשאר תקועה בלי כלום. ארז מסר לי את המסמכים, כאילו עושה לי טובה: “בהצלחה”.
“חיים טובים,” עניתי בטון רגוע, בלי שהלב יזוז.
“חכי תשלחי לי תמונה עם הפרות,” הוא צחק.
טרקתי את דלת הרכב, מחניקה דמעות. יצאתי מהעיר לכיוון הערבה, עולם זר של שדות צהובים ורוח יבשה. לא יודעתי מתי בדיוק התפרקתי מבכי, עד שדפיקה שקטה בחלון קטעה את סערת מחשבותי.
“את בסדר, יקירה?” שאלה אותי אשה מבוגרת עם עיניים עדינות. “בעלי ואני ראינו אותך פה כבר זמן מה.”
נשמתי עמוק. הבטתי אחורה, בזוג שישב בתחנת האוטובוס. “אני קצת מוצפת רגשית, זה הכול.”
“אנחנו חוזרים מהדסה. שכנתנו לבד שם, לא בא אף אחד לבקר. את נוסעת אולי לכיוון מצפה רמון?” שאלה האשה.
הרמתי גבה בתדהמה. “מצפה רמון? שם בדיוק נמצא המשק שקיבלתי.”
“יופי של מקום, אם כי כבר בקושי אפשר לקרוא לזה משק,” אמרה. “הבעלים נפטר, ורק מעטים דואגים לכלבים. כמה פרות נותרו ככה, מתוך אהבה.”
חייכתי חיוך קטן. “איזה פלא, בדיוק לשם אני נוסעת. תעלו, אשמח להסיע אתכם.”
האשה המבוגרת התיישבה לידי, בעלה מאחור. “אני נעמה כהן, וזה שאול,” הציגה את עצמה.
בדרך סיפרה לי מה קורה במשק; מי גנב תרנגולות, מי עוד משקה את הכבשים מרחמים, ולאיזה מצב ירוד הידרדר המקום. כשהגענו, נחשפתי לשדות שוממים, רפת דולפת ושני תרנגולים בודדים. פשוט נבהלתי, אבל בפנים החלטתי: אני כאן. לא מוותרת.
שנה חלפה. היום אני מסתובבת בין עדר פרות שמונים במספר! כן, הגעתי למשק עזוב ובזכות נחישות ועבודת כפיים, בניתי אותו מחדש. מכרתי את שרשרת הזהב של סבתא, את הצמיד האחרון היו לי רק מעט שקלים בתקופה ההיא. נדמה שיד המזל ליוותה אותי: השוק התחיל לפרגן, קיבלתי הזמנות מהנגב ועד לגליל.
יום אחד, אחת הבנות מהמשק, דקלה, הביאה לי עיתון הייתה בו מודעה למכירות משאיות קירור במחיר מבצע. מספר הטלפון היה מוכר: החברה של ארז! בחיוך מתוחכם ביקשתי מדקלה להציע עוד חמישה אחוז נוספים, רק שלא יראו לאף אחד אחר את הרכבים.
כשהגעתי למקום לראות אותם, עמד שם ארז בעצמו, מופתע עד עמקי נשמתו.
“את באמת קונה?” מלמל.
“חייבת,” עניתי. “המשק שנתת לי? הפך לעסק מצליח. אנחנו מתרחבים.”
הוא עמד שם, מתבלבל. לא היה לו מה לומר. בזמן שהוא ראה את עולמו מתפורר, אני כבר מזמן עזבתי את העבר מאחור.
עם הזמן גיליתי מהי אהבת אמת: ירון, מכונאי הציוד שלי, נכנס ללבי בעדינות, עזר לי לרכז הכול מחדש. יחד חגגנו ברית לבתנו הבכורה, כשארז רק הביט מרחוק, קולט שאת האוצר הכי גדול הבגרות, החמלה, המשמעות כבר לא תיקח ממני לעולם.
