יומן אישי שנה אחרי הגירושים
בעיצומו של תהליך הגירושים שלי ושל איתן, שהיה פעם בן זוגי ואיש עסקים מצליח, הוא החליט “להעניק” לי את המושב הישן והנטוש בצפון הנגב, הרחק מהכול. אופייני מה שנראה בעיניו כמתנה, היה לא יותר מפיסת אדמה שכוחה ומוזנחת. לא ציפיתי לכלום, אבל בדיעבד, כנראה שזו הייתה הברכה הגדולה של חיי.
איתן, אתה מבין שאין מקום לך כאן, נכון? שאלתי בקרירות כשעה לפני שנפרדנו. אתה מוזמן לחזור לתל אביב.
איזו עיר בדיוק? הוא ענה בעייפות, מביט בי בעיניים כבויות. אחרי כל שהשקעתי באיש הזה: את עיקר ההון, את כל המרץ והחריצות, ככל שהעסק צמח כך גם התרחקנו. התחלנו בשכירות, עמדנו ביחד באתגרים, אבל בסוף מי שאהב רק את עצמו היה הוא איתן.
בשלב מסוים, כשהרגיש בנוח עם ההצלחה, התחיל לשלוט בכל. בחשאי, העביר נכסים על שמו ללא ידיעתי, ובסוף, כשידע שאוכלותיי מצומצמות, פתח בתהליך גירושים חסר רחמים.
ככה זה נראה לך הוגן, איתן? שאלתי, כמעט בלי קול.
הוא משך בכתפיו באדישות.
אין מה להרחיב. הרבה זמן לא תרמת פה, הכול עליי, את כבר לא בתמונה.
אתה עצמך ביקשת שאלך לנוח ואדאג לעצמי, עניתי בשקט, כמעט במלמול.
הוא נאנח, לא מנסה אפילו להסתיר את הרוגז.
נמאס לי מהוויכוחים האלה. האמת, זוכרת את המושב הישן שירשתי מבעלי הבית שלי לשעבר, מר כהן? הוא נפטר והשאיר לי את הנחלה. מושב בלי ערך, מתאים בול בשבילך. אם לא תרצי אותו, לא תקבלי כללום.
צחקתי בלב, ידוע לי היטב מה הוא עושה. אחרי תריסר שנים יחד, הבנתי שבעצם לא הכרתי את האדם לצידי.
בסדר, אבל רק על תנאי שהנחלה תעבור על שמי הרשמי בטאבו.
מצוין, ככה גם נחסוך במסים, חייך בסיפוק מריר.
מאותו רגע לא אמרתי עוד מילה. ארזתי כמה שאפשר, לקחתי חדר במלון קטן בבאר שבע, והעיקר הצבתי בפניי מטרה: להתחיל מחדש, לאן שיגיעו רגליי, גם אם פירוש הדבר הוא לעבוד באדמה עקרה או לשוב אל העיר. לא התכוונתי להפקיר את מה שעוד נשאר בי.
יומיים אחרי, ארזתי את הפיאט הישנה שלי בכל הדרוש ונסעתי דרומה. את שאר הדברים השארתי אצלו ועם החברה החדשה שלו, שלא עשתה עליי רושם של מישהי בעומק. איתן, כצפוי, הגיש לי את המסמכים בחיוך לועג.
בהצלחה
גם לך, עניתי בפרצוף סבלני.
רק אל תשכחי לשלוח לי תמונה של העזים, לעג.
בלי להחליף עוד מילה, התניעתי ונסעתי מכל מה שהכרתי. הדמעות זלגו ללא שליטה. לקח זמן עד שדפיקות על החלון העירו אותי למציאות.
הכל בסדר יקירה? שאלה אישה מבוגרת, כשמאחוריה עומד בעלה החביב. בעלי ואני שמנו לב שאת יושבת כאן כבר זמן רב.
התבוננתי בה, אחר כך במראה ופתאום ראיתי את תחנת האוטובוס שבצד הדרך. חייכתי קלות.
הכול בסדר, פשוט הרגשתי מוצפת.
אנחנו חוזרים מביקור בבית החולים. חברה מהיישוב שוכבת שם לבד. לאן את נוסעת? מתקרבת לנתיבות במקרה?
הרמתי גבה, מופתעת:
נתיבות? לשם אני בדיוק בדרך, למושב עם המושב המוזנח.
כן, אבל לא נשאר בו הרבה. רק מעטים מאכילים את הבהמות מהלב, המקום בקושי שורד.
איזה צירוף מקרים, זה בדיוק היעד שלי. בואו, אני אקח אתכם.
האישה התיישבה במושב שלידי, והבעל מאחור. בדרך, הצגתי את עצמי.
אני עלמה אמרתי.
אני מרים ברנד, זה בעלי סמי, השיבה בחום.
בנסיעה שיתפו אותי בכל מה שקורה ביישוב: מי גונב ציוד, מי דואג עדיין לעיזים, כמה הנחלה מוזנחת. כשהגענו, ראיתי שדות קרחים ורפת חצי הרוסה עם קצת יותר מעשרים עזים. ובכל זאת, לא התייאשתי החלטתי להישאר ולבנות משהו חדש.
חלפה שנה, ואני עומדת ליד המרפסת, מביטה בשמונים עזים בריאות רועות על הדשא הירוק ששתלתי. הפכתי את החורבן לאימפריה הייתה זו שנה של ייאוש, לקחתי הלוואות, מכרתי תכשיטים ושילמתי מהחסכונות האחרונים. אבל עכשיו, המוצרים שלי נמכרים אפילו בעמק יזרעאל ובירושלים, וההכנסות בשקלים רק עולות.
יום אחד, בחורה בשם אוריה הגיעה עם עיתון בו מודעה למשאיות קירור במחיר טוב. מיד ראיתי את מספר הטלפון זה של החברה של איתן. ביקשתי ממנה להציע 5% יותר, בתנאי שישמרו לי את המשאיות ולא יציעו לאף אחד אחר.
לבסוף, כשבאתי לראות את הסחורה, פגשתי את איתן. הוא החוויר:
את קונה את זה? שאל בתדהמה.
כן, בשביל המושב שנתת לי עניתי בביטחון. יש לנו עסק משגשג, אני רק מרחיבה אותו.
הוא לא הצליח להוציא הגה. ואני ידעתי בזמן שהוא מתעסק בעבר ובהפסדיו, אני צועדת קדימה.
בסוף, מצאתי אהבה אמיתית אצל ניר, מכונאי ישר ואדיב שעזר לבנות את העסק שלי מחדש. יחד, חגגנו את הברית של בתנו בהתרגשות, בזמן שאיתן הביט מרחוק, מבין אולי סוף סוף שאי אפשר לגנוב מזל ושקט נפשי מאדם אחר.
