בלעדיי את לא תסתדרי! את לא תצליחי כלום! זה בעלה של תמר צעק, תוך שהוא מקפל את חולצותיו לתוך תיק גדול.
אבל היא הסתדרה. לא קרסה. אם הייתה עוצרת לרגע לחשוב איך תשרוד עם שתי ילדות קטנות, אולי הייתה מדמיינת לעצמה תסריטים נוראיים ומוחלת על הבגידה. אבל לא היה לה זמן לזה, כי כבר הייתה צריכה לקחת את הבנות לגן ולרוץ לעבודה. רק חצי שעה לפני כן נכנס הבעל הביתה, מלא סיפוק מהאהבה החדשה שמצא, כולו בטוח בעצמו.
לכן, בעוד היא לובשת את המעיל, תמר חילקה הוראות קצרות וברורות:
עדי, תעזרי ליעלה לסגור את המעיל ותשגיחי עליה בגן שתאכל כמו שצריך, הגננת אמרה שהיא לא מוכנה לגעת בפתיתים.
גדי, תדאג לקחת כל מה ששייך לך, על תמשוך זמן. ותזרוק את המפתח של הדירה בתיבת הדואר, להתראות.
עדי נולדה חצי שעה לפני יעלה ונחשבת לגדולה. עכשיו הן בנות ארבע. כול אחת עם אופי משלה: עדי תאכל את הפתיתים למרות שלא אוהבת כי צריך, ויעלה לא תוותר ותאמר: יש גושים, אני לא אוכלת את זה.
מזל שהגן קרוב לבית עשר דקות הליכה. הבנות מקשקשות כל הדרך, מסיחות מתמר את הדאגות לעתיד. גם בעבודה לא היה לה פנאי למחשבות תור אצל הרופאה תמיד מלא, ואחר הצהריים יש עוד ביקורי בית. ורק בערב, כשנכנסה לבית, הבחינה שכיסאות המעילים ריקים אלו שעליהם תלויים בדרך כלל המעיל של גדי והבינה שבאמת עכשיו היא לבד. אבל זה לא באופי שלה לשקוע ברחמים עצמיים הכול צריך להמשיך, אפילו טוב יותר. תמיד אפשר להרים ידיים ולשקוע בעצב, אבל אפשר גם לחשוב בשקט, לנסות למצוא פתרון ואת נקודת האור. נתחיל מארוחת ערב.
מה השתנה אצלי הבוקר? שאלה את עצמה תמר בזמן שחתכה ירקות לסלט. גדי עזב. מה הוא עשה בבית? שום דבר שאני לא יכולה לקחת על עצמי. רק צריך קצת לארגן מחדש את סדר היום. אני אצליח. יהיה טוב, ואפילו יותר טוב. אני לא רוצה לחיות בדאגה מתמדת איפה הוא, שוב אצל אחרת? עדיף להיות לבד. זה קשה, אבל יותר רגוע.
אחרי שקראה לבנות עוד סיפור מהספר “הרפתקאות דודלי”, ונישקה אותן בלילה טוב, מיהרה תמר לחדר הכביסה לתלות בגדים רטובים.
בסוף הערב הכינה לעצמה תה, ניסתה לארגן מחשבות ולתכנן את יום המחר. עדי ויעלה כל כך דומות תאומות זהות. שתיים, אולי קשה יותר, אבל תמר אף פעם לא הרגישה מסכנה, ותמיד הופתעה כשאנשים ניסו לנחם אותה.
הכול בסדר אצלנו, הייתה עונה, אני מסתדרת.
הקומקום שרק, ותמר שפכה מים חמים על עלי לואיזה, והדליקה מנורה חמימה. בחוץ היה לילה גשום וקר, אך בדירה היה נעים ושקט, רק שעון הקיר מתקתק.
ואז נשמעה דפיקה בדלת. תמר פתחה וראתה את השכנה, רבקה. רבקה הייתה אישה מבוגרת, לא סימפטית במיוחד. פנסיונרית בודדה, לובשת תמיד שמלה כהה עם שאל לבן, יוצאת בכל בוקר עם הכלבה הצנומה שלה, “אלמה”. כבר יצא לתמר לראות אותה לא פעם מחפשת אוכל ליד הפח. רבקה בטח ריחמה עליה ולקחה אותה אליה. אף אחד אף פעם לא בא לבקר את רבקה היא רק הולכת למכולת ובחזרה, ועכשיו גם עם אלמה.
סליחה שאני מפריעה אמרה רבקה תוך שהיא מתעטפת בשאל ראיתי את בעלך אורז לתוך האוטו, הוא עזב אתכם?
זה לא עניינך ענתה תמר בחדות.
בעלך באמת לא ענייני, אבל רציתי להציע אם תצטרכי עזרה, אני פה. אשמח לעזור עם הבנות או בכל דבר.
כנסי, אמרה תמר, ומזגה לשתיהן תה. הניחה עוגיות על הצלחת, תרגישי חופשי.
קוראים לי רבקה, ואת תמר, אני יודעת. רק שתדעי אני באמת רוצה לעזור, לא בשביל תשלום, אלא כי משמח אותי. רבקה טעמה מהתה, הנהנה ואמרה:
איזה טעים! זה לואיזה? אצלי בגינה שבמושב יש המון מליסה ולואיזה. תבואי בקיץ לבלות, יש מקום לכולם. יש אצלנו עץ תפוח, תפוחים נהדרים
ותמר הסתכלה על רבקה, ותהתה למה חשבה שהיא לא נעימה? אולי כי מעולם לא ניסתה להחניף לה בשאלות פולשניות על התאומות? לא הציקה בענייני משפחה כמו אחרות, פשוט אומרת שלום וממשיכה בדרכה? לתמר היה נדמה שזו גאווה, והתבדתה. רבקה לא דיברה על הבעל, לא הוסיפה שמן למדורה, פשוט הושיטה יד.
פתאום ראתה תמר את רבקה אחרת מסודרת, נראית מטופחת, ניחוח קל של בושם, שיער אסוף ומהודק, נעלי בית יפות. תמר הקשיבה לסיפורי המושב, התפוחים, הסאונה הקטנה, האגם והברווזים, ופתאום כל המחשבות המכבידות התרחקו, והיא הרגישה חום בלב.
תמר לא שוכחת אפילו היום, אחרי חמש שנים, את הרגעים הקשים ההם. זוכרת איך גדי צעק עליה: את תקרסי! לא תצליחי!
אבל הכול מאחוריה.
רבקה קוצצת בידיים זריזות תפוחים, מסדרת אותם יפה על הבצק, ומכניסה לתנור הלוהט. הסלטים כבר מוכנים, תבשיל מתבשל על הכיריים. היום חוגגים לתמר יום הולדת בבית של רבקה, בישוב שבשפלה. דלתות וחלונות פתוחים לרווחה, המטבח מתמלא בריח עוגת תפוחים.
כמה עזרה לי רבקה, חשבה תמר תוך שהיא מביטה בה.
מה הייתי עושה בלעדיה? עדי ויעלה מאוהבות בסבתא רבקה. וכל זה קרה רק מפני שפתחה לי את הדלת. הבנות כבר בנות תשע ילדות בית ספר. כל קיץ רק פה, בנוף הזה, באגם, אצל הסבתא היקרה והאהובה שלהן.
אני אצא לקטוף עוד תפוחים, נכין קומפוט, הודיעה תמר ויצאה החוצה עם סל.
מתחת לעץ, בצל, שוכבת אלמה כלבת הלברדור. מי היה מאמין שהכלבה שהסתובבה פעם ליד הפחים תהפוך לגיבורה המשפחתית של כולן?
הכול בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו, חושבת תמר ומושיטה לאלמה חצי עוגייה שנשארה בידה.
