אין שום קסם
ראש השנה התקרב במהירות, כמו רכבת דוהרת.
הרגשתי את הדופק שלי מתגבר מרוב הלחץ. עמדתי כביכול על הרציף, בידיעה שאין לי כרטיס, כנראה שלא אצליח, אין שמחת חג וגם לא צפויה להיות, כמו שמתחפש רוח השנה החדשה.
ואני, למה בכלל הזמנתי אורחים? מי בכלל רוצה לחגוג עם מפסידן?
***
ב-31 בדצמבר, הבוקר התחיל באסון ביתי קטן: מכונת הכביסה שלי, שבמשך עשר שנים עבדה נאמנה, החליטה לסיים תפקידה בהצפה ענקית בחדר האמבטיה.
למצוא אינסטלטור ערב החג? זה ממש כמו מסע חיפושים במדבר יהודה! רק אחרי הרבה טלפונים ועצבים, הצלחתי סוף סוף, ונשמתי לרווחה, מקווה שהיום שלי לא יידרדר עוד.
אך זה לא נגמר פה…
בצהריים, החתול הגינגי שלי – שמשון, שראה את עצמו שף הבית, חיסל את כל הנקניק שהכנתי לסלט ירקות, והשאיר לי רק שאריות של תירס וחמוצים.
אבל זה לא הספיק לשמשון. הוא החליט לצוד ציפור קטנה שנחתה על אדן החלון הפתוח…
הפוקוס הענק נפל מהחלון, גרר איתו את עץ השנה החדשה, ובכך קטע את השרשרת אורות הישנה שכל כך אהבתי.
שברי עציץ וקישוטי עץ מהילדות התערבבו באדמה…
בכיתי כמעט, כשניקיתי את כל זה.
אחר כך, נשבר לי קנקן הזכוכית, העוף נשרף בתנור, ולבסוף, כשכבר האורחים התחילו להגיע נחרדתי לגלות ששכחתי לקנות עוגה. לחוצה, התקשרתי לאחותי.
יעל, אסון! אין לי עוגה!
תרגע, ירדן ענתה מיד בשקט, אני כבר פה מתחת לבית. תרדי, נלך לקנות יחד הכל.
רגע, איפה את?
אני מתחת לבית, נו!
ירדתי, ומה אני רואה: ליד האוטו של ירדן עומדת חברתי הקרובה תמר, מחזיקה תיק ענק, ודודה אסתר עם קערה גדולה של גלי.
מה, כל זה גלי? שאלתי בהלם.
ליתר ביטחון! השיבה הדודה בעקביות הנצחית שלה, שתמיד אהבה לחלק עצות בלי שביקשו, הרי אתן יודעות איך מבשלים בבית שלכם! ועוד הולכת להיות לנו לילה שלם! יש לפחות ירקות לסלט?
הרמתי גבה בלי מילה…
בזמן שהבנות התרוצצו לקנות עוגה, תמר סידרה קישוטי נייר בכל הסלון, ושמשון, כהרגלו, הסתבך בהם עד שנראה כמו חתול חייזרי.
מי שבא להציל אותו היה דניאל בעלה של ירדן, שהגיע היישר מהעבודה בספונטניות מושלמת.
שמשון היה בסדר, עד שראה אותי. אז פרץ בריצה אליי, והשאיר לדניאל שרטה אדומה על היד.
מיד טיפלנו בו, והוא באצילות מדומה הציע לעזור לנו במטבח.
העזרה התבטאה בעיקר בשיחות עמוקות בסגנון סלט הוא לא רק ירקות חתוכים זה אמנות הנפש, ולנו זה בעצם הספיק.
עדי, מה זה הקופסה הזו? פתאום קראה תמר מהסלון. כתוב עליה שנה טובה ומתוקה, ויש גם בכתב יד: לפתוח בחצות, סבתא מרים.
רצתי להביט:
נכון! שכחתי! ירדן, זו קופסה שסבתא שלי השאירה לנו! היא ביקשה לפתוח אותה בדיוק בחצות ושזו הפתעה.
יאללה, נפתח עכשיו? שאלה ירדן, בוחנת את הקופסה.
נענעתי בשלילה:
את רצינית? היא תדע! בטוח מישהו תקשר אליה ותדע. ואם יש שם איזה מנעול אולי? לא, נעשה מה שסבתא אמרה. חכי עוד קצת.
כולם הסתקרנו. אפילו דודה אסתר התיישבה קרוב ושמרה עין על הקופסה בחיוך מתוח.
***
אחר כך צפינו בנשיא בטלוויזיה, שתינו שמפניה, התמימות נשמרה: אכלנו סלט של החתול, צחקנו, התווכחנו ואז הגיעה השעה הייעודה.
חצות, הגיע הזמן! קראתי. הרמתי את הקופסה והכרזתי: הנה הפתעת השנה מסבתא מרים!
נתתי לדניאל הגבר היחיד לפתוח אותה.
הוא התעסק קצת, הרים את המכסה ובפנים, בין שכבה דקה של צמר גפן, היו עשרות פתקים קטנים, מגולגלים וקשורים בסרטים צבעוניים. לכל פתק היה שם עליו.
מה זה? שאל דניאל בפליאה.
פתחתי את הראשונה ששלי, עם מדבקה עדי וקראתי בקול:
עדי יקר שלי. שוב קצת הסתבכת? שוב מכונת הכביסה? החתול חיסל את הארוחה? אל תתבאס! תזכור כל בעיה היא פשוט סיבה להזמין פיצה ולראות סדרה טובה. עוגה קונים גם מחר. הכי חשוב שיש מי שישב איתך לאכול. אוהבת עד הירח וחזרה. סבתא מרים.
השקט בלע את החדר ואז פרץ צחוק גדול.
צחקתי כל כך שירדו לי דמעות.
איך איך היא ידעה?
זה קסם, לחשה דודה אסתר.
תני גם לי! קראה ירדן.
היא פתחה את הפתק שלה:
ירדן אהובה, תניחי למריבות הקטנות עם דניאל. עדיף חיבוק. דניאל באמת אדם טוב, אפילו אם הוא מדבר בפילוסופיות. ואם שוב יתחיל, פשוט נשקי אותו. זה ינצח כל טיעון גברי. מנשקת את שניכם.
דניאל הסמיק ונשק לה מול מחיאות כפיים של כולנו.
תמר, פותחת את הפתק שלה, גיחכה:
תמר יקרה, חפשי אהבה לא בברים אלא בספרייה או במכולת. שם אנשים אמיתיים, ממש כמוך. אל תשכחי, לפעמים הכי יפה זה להישאר טבעית. תעזבי כבר את הצבע הסגול בשיער.
מאיפה היא יודעת על הצבע? תמר נבהלה, הרי רק לפני יומיים צבעתי…
לבסוף, גם דודה אסתר פתחה בבירכיים רועדות:
אסתר היקרה, את הכי חכמה במשפחה, תמיד יודעת הכל. רק תזכרי: לפעמים עדיף פשוט לחייך ולא לומר כלום, לחתוך עוגה ולא ייעץ. מחבקת אותך.
פניה של דודה אסתר האדימו, היא שתקה, וזו הייתה הפעם הראשונה שערב שלם עברה בלי עצה אחת ממנה.
צחוקים ושיחות נמשכו עד אור הבוקר.
התקשרנו לסבתא מרים בשיחת ווידאו, והיא ישבה בכורסה בבית אחר, חייכה ואמרה: ילדים מתוקים שלי, אני כל כך שמחה שהופתעתם! ואין שום קסם פשוט אני מכירה ואוהבת אתכם מאוד!
למחרת, תוך שאני אוסף שאריות חג, שמתי את כל הפתקים בצנצנת יפה במקום בולט בבית. אלה לא היו סתם איחולים זה היה מתכון לאושר של סבתא: לא לפחד מבלאגן, לצחוק על כל כישלון, להעריך את מי שסביבך, ולאכול מה שאתה אוהב רק שלא תגזים. והכי חשוב: לזכור שהמתנה האמיתית היא לדעת שמישהו אוהב ומבין אותך, תמיד.
אני, עדי, מסיים את השנה הזו עם תחושה חדשה בלב: לפעמים בחיים זה לא הקסם שמביא אושר, אלא האהבה הפשוטה והיומיומית של משפחה.
