הרכב נוסע בשקט על הכביש החלק, ודבורה ממשיכה להביט עמוק אל תוך היער שמקיף את הדרך. בתוך הרכב, בנה יהונתן נוהג, וכלתו יעל יושבת לידו. מחשבות מתרוצצות בראשה איך יתכן שבנה שלה שולח אותה למוסד לקשישים? במה היא טעתה בגידולו? אולי לא אהבה אותו מספיק, אבל תמיד עשתה הכל בשבילו וניסתה להעניק לו ילדות מאושרת. אבל ליהונתן תמיד היו דעות משלו.
בוקר אחד הוא הגיע עם תיק מלא בגדות ופריטים שונים. דבורה ישבה במטבח, לוגמת תה ומנשנשת עוגיות. הוא נכנס בביטחון, השליך את התיק על הרצפה ואמר בחיוך:
“נו, אימא, תתכונני למרכז. את יוצאת, יהיה לך הרבה יותר טוב שם.”
“איזה מרכז, יהונתן? מה אתה אומר?”
“בית אבות. כבר שילמתי ששת חודשים מראש, ואשלם גם את ההמשך בקרוב. החדר שלך מצוין רק שלך, בלי שותפים. והרופאים שם נהדרים עושים לך מסאז’ים וטיפולים, ואפילו דואגים למדוד לך לחץ דם בזמן. נותנים אוכל חמש פעמים ביום. בקיצור, אימא, את תהיה בגן עדן כאן בארץ.”
“אבל יהונתן, אני לא רוצה ללכת לבית אבות. אני רוצה להיות איתך, עם המשפחה שלי, ולמות בבית שלי.”
“תפסיקי להמציא. יעל ואני חשבנו על הכל, החלטנו ושילמנו. אז אל תתנהגי כמו ילדה תתלבשי, בואי לאכול.”
לב האם המסכנה כאב, דמעה זלגה על פניה הקמוטות. היא נזכרה שכשהיה יהונתן קטן ופצע את ברכו, היה מחבק אותה ובוכה ואומר “אימא, אני לעולם לא אעזוב אותך.” עיניו הכחולות הביטו עמוק בעיניה הירוקות, וליבה דפק בחוזקה כי האמינה שיהונתן יהיה משענתה לעתיד. וזה באמת מה שקרה.
פתאום, הילד בעל הלב הטוב ועיניים כחולות הפך ליהונתן קר לב, ששולח את אמו אל מוסד קשישים בלי שום חרטה.
בזמן הנסיעה, זכרונות על המפגש הראשון עם אביו של יהונתן שוב עולים. זכרונות על איך התאהבו ממבט ראשון, איך תכננו את הבית והילדים. ואז הוא, אהבתה הראשונה, נפטר כשדבורה הייתה בהריון בשישה חודשים.
“בן זוגי, מי עזב אותי? מי?” מחשבותיה וקריאותיה אל אהוב ליבה האבוד מהדהדות חזק יותר בראש, וגרונה נחנק מדמעות כאב וסבל.
