המכונית התגלגלה בשקט על הכביש הרטוב, ואני הסתכלתי עמוק לתוך היער שגדל לצד הדרך. בתוך המכונית, הבן שלי ישב מאחורי ההגה, והכלה, יערה, היתה לצידו. מחשבות התרוצצו לי בראש איך ייתכן שהבן שלי שולח אותי לבית אבות? איפה טעיתי כשהגדלתי אותו? אולי לא אהבתי אותו מספיק, אבל בסופו של דבר תמיד עשיתי הכל בשבילו, ניסיתי לתת לו ילדות שמחה. אבל נדב, תמיד היו לו דעות משלו.
בוקר אחד, הוא הגיע עם תיק מלא דברים שונים. ישבתי במטבח, לוגם תה ואוכל עוגיות. נדב נכנס בביטחון, השליך את החבילה על הרצפה וחייך:
טוב, אמא, תתכונני למרכז. את יוצאת, יהיה לך הרבה יותר טוב שם.
איזה מרכז, נדב? על מה אתה מדבר?
בית אבות. כבר שילמתי עבור חצי שנה, בקרוב אשלם גם על ההמשך. החדר שלך מצוין רק שלך, אין לך שותפה לחדר. הרופאים שם נהדרים עושים לך עיסויים וטיפולים, ואפילו לוחצים לך את לחץ הדם בזמן. יש שם ארוחות חמש פעמים ביום. בקיצור, אמא, את תהיה ממש גן עדן בארץ.
נדב, אני לא רוצה ללכת לבית אבות. אני רוצה להישאר איתכם, עם המשפחה שלי, ולמות בבית שלי.
את לא ממציאה דברים. יערה ואני חשבנו על הכל, החלטנו ושילמנו. אז אל תתנהגי כמו ילדה תתלבשי, ובואי נאכל.
נפשי נשברה, דמעות זלגו על פני החרוצות בקמטים. נזכרתי, כשנדב היה קטן ונפצע בברך, הוא היה בזרועותיי בוכה ואומר אמא, אני לא אעזוב אותך לעולם. עיניו הכחולות נעצו בי את מבטן, עיני הירוקות, וליבי פעל בחוזקה כי האמנתי שהוא יהיה משענתי בעתיד. וככה בדיוק חשבתי שזה יקרה.
לפתע, מהילד הטוב עם עיניים כחולות ולב רגיש, הפך נדב לאדם קר ששולח את אמא לבית אבות בלי שום חרטה.
בנסיעה, הזיכרונות על הפעם הראשונה שפגשתי את אביו של נדב צצו שוב ושוב. זכרונות על איך התאהבנו ממבט ראשון, איך תכננו יחד את הבית ואת הילדים שלנו. ואז, הוא, אהבתי הראשונה, מת כשהייתי בהריון בשישה חודשים.
בעלי, מי עזב אותי? למי? המחשבות והגעגועים לאהבה שאיבדתי הדהדו בראשי יותר ויותר חזק, והגרון נחנק בדמעות של כאב וגעגוע.
בסוף היום, הבנתי החיים משתנים, והדברים שחשבתי שיישארו איתי לנצח, יכולים לברוח תוך רגע אחד. אולי לפעמים עוצמת האהבה אינה מספיקה, אבל עליי להאחז בזכרונות ולהמשיך בדרכי, למצוא שקט פנימי.
