בלי מזל אין אושר
איך את יכולה להיות כזאת טיפשה? מי בכלל ירצה אותך עכשיו עם ילד על הידיים! ואיך תגדלי אותו לבד?! אני לא יקבל שום עזרה בשבילך, שתדעי לך! גידלתי אותך מספיק, עכשיו תסחבי את המשקל שלך לבד. תצאי מהבית שלי, קחי את הדברים שלך ואל תראי לי את הפנים!
נעמה עמדה עם ראש מורכן והקשיבה לצעקות של הדודה. התקווה האחרונה שתוכל להישאר אצלה עד שתמצא עבודה התנפצה לנגד עיניה.
הלוואי ואמא הייתה חיה
את אביה לא הכירה כלל, ואמא שלה נפטרה לפני חמש עשרה שנה, כשנהרגה בתאונה על מעבר חציה על ידי נהג שיכור. הרשויות עמדו לשלוח אותה לבית ילדים, כשלפתע הופיעה קרובת משפחה רחוקה בן דוד של אמא שלה. היא לקחה את נעמה לביתה, בזכות דירה די גדולה ומשכורת מספיקה כדי לסדר את כל הניירות.
הן גרו בפאתי עיירה בדרום הארץ, במקום שבו הקיץ לוהט והחורף גשום. נעמה מעולם לא הייתה רעבה, תמיד הייתה לבושה כמו שצריך, ולמדה מגיל קטן לעבוד בבית עם חצר ובעלי חיים תמיד היה מה לעשות. אולי היה חסר לה חיבוק חם של אמא, אבל למי זה הפריע?
היא למדה היטב. אחרי התיכון התקבלה למכללה להכשרת מורים. שנות הלימודים עברו במהירות, וכעת כשסיימה, חזרה לעיר הולדתה. אך הפעם, היא חשה כבדות בליבה.
תצאי מיד, אני לא רוצה לראות אותך יותר!
דודה טובה, רק עד
אין על מה לדבר!
נעמה אספה את המזוודה ויצאה אל החום הכבד שבחוץ. איך הגעתי למקום הזה? מושפלת, דחויה, ובטן הריונית שבקושי נראתה לא יכלה להכחיש, לא עמדה לשקר.
הייתה זקוקה למקום לישון בו. היא הלכה ברחוב, עייפה ממחשבות, כשלפתע שמעה קול:
רוצה מים, ילדתי?
אישה חזקה, בערך בת חמישים, הביטה בה בעיניים בוחנות.
בואי, אם את בשלום.
הגישה לה כוס מים קרים. נעמה התיישבה על הספסל ולגמה בצמא.
אפשר לשבת קצת? חום אימים בחוץ
תשבי, מותק. מאיפה באת? רואה שיש לך מזוודה.
סיימתי לימודים, מחפשת עבודה בבית ספר. ואין לי איפה לגור את מכירה אולי מישהו שמציע חדר?
האישה, ששמה רינת, בדקה אותה היטב. נראית מסודרת, אבל עם עיגולים מתחת לעיניים.
את יכולה לגור אצלי. אני לא אקח הרבה, אבל חייבים לשלם בזמן. אם זה בסדר, בואי אראה לך את החדר.
שמחתי שהיא רצתה חברה וגם קצת הכנסה נוספת בפריפריה. היא הובילה אותי לחדר קטן עם חלון הצופה אל המטע. מיטה, ארון ישן, שולחן מספיק בהחלט.
בימים הבאים התמקמתי אצלה, והתחלתי לעבוד. התחברתי לרינת, סייעתי לה בבית ובעבודות בגינה. כל ערב, ישבנו ביחד תחת הגפן, שתינו תה ודיברנו על החיים.
ההריון התקדם טוב. סיפרתי לה את הסיפור שלי: על אביאל, האהוב מהקורסים בנו של זוג מורים עמידים שעזב אותי ברגע ששמע על ההריון. לקחתי את הכסף שהשאיר לי ידעתי שאצטרך אותו.
טוב עשית שלא עשית שום טעות, אמרה רינת בגילוי לב. הילד הזה יביא לך שמחה.
בפברואר החלו הצירים. רינת לקחה אותי לבית החולים. נולד לי בן בריא קראתי לו עמיחי. במחלקה שמעתי על תינוקת, ילדה שאמא שלה עזבה אחרי הלידה.
אנחנו צריכות שישי מישהי להאכיל אותה, היא חלשה, אמרה האחות.
הרמתי את התינוקת בזרועותיי. יצור קטן, לבן כשלג.
אקרא לך גל, לחשתי.
כשסגן איתן לוי, אביה של הילדה, הגיע, הכל השתנה. ביום השחרור, חיכתה לנו רכב מקושט בבלונים כחולים וורודים. הקצין עזר לי להיכנס, והגיש לי שני מארזים: אחד כחול, אחד ורוד.
העיר לא הפסיקה לדבר במשך חודשים על החתונה שנערכה לאחר מכן. איתן, שנגע לו הלב מהפתיחות ומהחמלה שלי, ביקש אותי לאישה. וכך, עם עמיחי בזרועותיי וגל המאומצת, נכנסתי לפרק חדש של חיים.
מי היה מאמין שיום קיץ לוהט, עם כוס מים קרים, יהפוך את כל הגורל? ככה זה בחיים הדפים מתהפכים דווקא כשאתה לא מצפה. למדתי שלפעמים מספיק רגע אחד של חסד כדי למצוא אושר שלא חלמת עליו.
