בלי מזל, אין אושר
איך הוא בכלל לקח אותך, טיפשה שכמותך! מי ירצה אותך עכשיו, עם ילד על הידיים! ואיך תגדלי אותו?! אין כאן עזרה בשבילך, שתדעי! גידלתי אותך עד עכשיו, האם גם את המשא שלך אני צריכה לסחוב? קומי, קחי את הדברים שלך ותצאי מהבית שלי, שלא אראה את פנייך יותר!
אסנת עמדה, עיניה מושפלות אל הרצפה. התקווה האחרונה שדודתה תאפשר לה להישאר עד שתמצא עבודה, נהרסה מול עיניה.
אם אמא הייתה בחיים…
את אביה מעולם לא הכירה, ואימה נפטרה לפני חמש עשרה שנה, כשנהגה שיכורה דהרה לתוך מעבר החציה. הרשויות כמעט שלחו אותה לבית יתומים, ואז לפתע הופיעה קרובת משפחה רחוקה בת דוד שנייה של אמה, שלקחה אותה תחת חסותה, והייתה לה דירה ומשכורת מספיקה בשביל המסמכים.
הן גרו בפאתי עיירה קטנה בדרום הארץ, איפה שהקיץ חם מאוד והחורף סוער. אסנת מעולם לא הייתה רעבה, תמיד לבשה בגדים מסודרים, למדה מגיל צעיר לעבוד כי בבית עם חצר ובעלי חיים אין רגע דל. אולי חסרה לה אהבת אם, אך מי התעניין בכך?
אסנת למדה היטב. אחרי התיכון, התקבלה ללימודי חינוך. שנות הסטודנטיות חלפו במהרה, ועתה, עם הדיפלומה בידה, חזרה לעיר הולדתה. אך ליבה היה כבד מאי־פעם.
קדימה, תעזבי עכשיו, שלא אראה אותך!
דודה יפעת, אולי רק…
אמרתי, לא!
אסנת הרימה את המזוודה ויצאה לחום הבוהק של הקיץ. איך הגיעה לרגע הזה? מושפלת, חסרת בית, בטנה החלה להתעגל לא יכלה להכחיש את הריונה, ולא יכלה לשקר.
מקום לישון זה מה שהייתה זקוקה לו. הלכה ברחוב בראש מורכן, מחשבותיה רודפות זו את זו, עד ששמעה קול:
רוצה לשתות מים, ילדה?
אישה חסונה, קרוב לחמישים, בחנה את אסנת מעיניה החמות.
כנסי, רק אם את בשלום.
הושיטה לה כד מים קרים. אסנת התיישבה על ספסל ושחתה את המים בצמא.
מותר לי לנוח מעט? החום קשה היום…
תישארי, ביתי. מאיפה את? נראית עם תיק כבד.
סיימתי לימודים, מחפשת עבודה בבית ספר. אין לי היכן לגור… מכירה מישהי שמשכירה חדרים?
האישה, ששמה היה רבקה, התבוננה בה. נקייה, אך עייפה ומותשת.
את מוזמנת לגור אצלי. לא אבקש הרבה שכירות, רק תשלמי בזמן כל חודש. אם זה מקובל עלייך, אראה לך את החדר.
רבקה שמחה על בת לוויה, וגם על הכנסה נוספת בעיירה כה קטנה. לקחה אותה לחדר קטן, חלון משקיף לפרדס, מיטה, ארון שידה כל מה שנחוץ.
בימים הבאים, אסנת נקלטה אצל רבקה, והחלה לעבוד. החברות ביניהן העמיקה, אסנת עזרה במטבח ובחצר. כל ערב, ישבו יחד עם ספל תה מתחת לגפן, ודיברו על הכל.
ההיריון מתקדם היטב. אסנת סיפרה לה על אלמוג, בחור מהאוניברסיטה, בן למשפחה עשירה, שעזב אותה כאשר בישרה לו על הריון. מהכסף הזעום שהשאיר לה, הצליחה לחסוך.
צדקת שלא הפלת, מלמלה רבקה. ילד תמים עוד יביא לך שמחה.
בפברואר החלו הצירים. רבקה לקחה את אסנת לבית החולים. שם ילדה בן בריא ינון. במחלקת יולדות שמעה על תינוקת, שבתה של אשה שנעלמה אחרי הלידה.
מישהי תרצה להניק אותה? היא חלשה מאוד, אמרה האחות.
אסנת חיבקה אותה אל ליבה. תינוקת זעירה, כהה־שיער ובהירה כל־כך.
אקרא לך נטע, לחשה.
כשסגן יונתן נעמן, אביה של הילדה, הופיע הכל התהפך. ביום השחרור, רכב עמוס בלונים כחולים וורודים חיכה לה. הקצין עזר לה להיכנס, והגיש לה שתי חבילות: אחת כחולה, אחת ורודה.
העיירה דיברה עוד חודשים על החתונה שקרתה במהרה. הסגן, שהתרגש מחסד ליבה, הציע לה נישואין. אסנת, עם ינון בזרועות ונטע המאומצת לצידה, נפתחה לחיים חדשים.
מי היה מאמין שיום חם לוהט אחד, עם כד מים צוננים, ישנה גורלות לכולם? כך היא דרכה של החיים הופכת עמודים שלא ידעת שקיימים.
