בלי “צריך”
היום פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. על השולחן במטבח חיכו לי שלוש צלחות עם פסטה יבשה, גביע יוגורט הפוך ומחברת חשבון פתוחה. התיק של נעם היה זרוק באמצע המסדרון. יערה ישבה בסלון, שקועה בטלפון שלה.
הנחתי את התיק על הרצפה וחלפתי נעליים. כבר פתחתי את הפה להעיר על הצלחות והבלגן, אבל העייפות הציפה אותי, אז פשוט הלכתי לקחת צלחת אחת ושמתי אותה בכיור.
“אבא, אני אשטוף אחר כך,” אמרה יערה, עיניה לא עוזבות את המסך.
“סבבה,” עניתי.
פתחתי את המים, הנחתי את הצלחת מתחת לזרם. הפסטה התרככה מיד, גלשה לכיוון הסינון. סגרתי את הברז, נשענתי רגע על הכיור, בוהה בכלים הרטובים.
“יערה, איפה נעם?” שאלתי.
“בחדר שלו, עושה מתמטיקה.”
“ואת?”
“אני כבר סיימתי הכול.”
ניגבתי ידיים במגבת, עברתי לחדר של נעם. הוא שכב על השטיח, נשען על היד, וכמעט כלום לא כתוב במחברת.
“היי,” אמרתי לו, מתיישב בקצה המיטה.
“היי,” ענה.
“מה נשמע?”
“בסדר.”
“השיעורים?”
“עושה”
הרגשתי שהוא עסוק מכדי להרים ראש. התיישבתי, הבטתי בו.
“אבא, מה יש לך?” הוא שאל.
“לא יודע,” עניתי. “עייף כנראה.”
באמת לא ידעתי. אימא שלי התקשרה בבוקר, ביקשה שאבוא לעזור לה להזיז ארון. בעבודה היה ישיבת צוות עד שש בערב, וברכבת הייתי דחוס בפינה. עכשיו אני פה, בחדר של נעם, ואין לי חשק להעיר על הלכלוך או להתעניין בשיעורי בית. גם לא רוצה להיות אבא שמתופעל כמו מכונהנכנס הביתה ומתחיל לנהל.
“שמעו רגע, בואו למטבח,” אמרתי. “ביחד.”
“למה?” נעם עיווה פרצוף.
“לדבר.”
“אבל עוד לא גמרתי שיעורי בית.”
“תעשה אחרי זה, רק חמש דקות.”
הלכתי לבדוק אם יערה תצטרף, היא נאנחה, עיניה מגלגלות עליי.
“רציני, אבא?”
“כן, רציני.”
הניחה את הטלפון, הלכה אחרי. נעם חצה את המסדרון בזהירות, עומד בכניסה למטבח כמו מתלבט.
התיישבתי ליד השולחן, דחפתי הצידה את המחברת. יערה התיישבה מולי, נעם בקצה הכיסא.
“מה קרה?” שאלה יערה.
“כלום לא קרה.”
“אז למה קראת לנו?”
הבטתי עליהם, מבולבל. בעיניים של נעם נראתה דאגה, מין ציפייה לבשורה איומה.
“רק רציתי לדבר איתכם, אבל באמת. בלי ‘צריך לשטוף כלים’, ‘צריך להכין שיעורים’, כל זה.”
“כלומר, מותר לא לשטוף כלים?” הציץ נעם בזהירות.
“נשטוף יחד עוד מעט, אני מדבר על משהו אחר.”
יערה שילבה ידיים, מרימה גבות.
“אתה מוזר היום.”
“נכון,” הסכמתי, “נמאס לי לשחק אותה שגר הכל רגיל.”
השתררה דומיה. הראש שלי היה ריק, אבל החלטתי להגיד את מה שאני באמת מרגיש.
“אני לא באמת יודע איך לדבר על זה,” פתחתי לבסוף. “אבל כל אחד מאיתנו עושה בכאילו. אני נכנס, אתם עושים כאילו הכול סבבה, אני עושה כאילו אני קונה את זה. מדברים על בית ספר, אוכל, אבל לא באמת מדברים.”
“אבא, אתה עושה לנו כבד, למה?” לחשה יערה.
“כי גם לי קשה לפעמים, ומפחיד אותי שאולי גם לכםואולי אני אפילו לא רואה את זה כי אני טרוד בעצמי.”
נעם קימט מצח.
“אני סבבה.”
“באמת?” חקרתי, “אז למה כבר שבועיים אתה נרדם רק אחרי חצות?”
הוא התכווץ, לא ענה.
“שומע את התהפוכות שלך בלילה, רואה בבוקר את המבט העייף שלך.”
“פשוט לא נרדם לי.”
“נו, נעם.”
“מה, נעם?”
“ספר מה באמת עובר עליך.”
נעם משך בכתפיים, הפנה מבט אל החלון.
“בית ספר בסדר, שיעורים אני עושה. מה עוד?”
יערה קפצה לעזרה: “אבא, עזוב, הוא לא רוצה לדבר.”
“אני רק רוצה להבין,” עניתי לה.
“ואם הוא לא רוצה, זה בסדר. זה זכותו.”
הסתכלתי עליה.
“טוב. אז את, איך את מרגישה?”
היא גיחכה.
“אני? הכול פרפקט. לומדת, מדברת עם חברות, בדיוק כמו שצריך.”
“יערה…”
היא שתקה, העבירה מבט הצידה.
“מה?”
“כבר חודש את בקושי יוצאת מהבית. חברות שלך הזמינו פעמיים, לא הלכת.”
“נו אז? לא התחשק לי.”
“למה לא?”
היא נשכה שפתיים.
“נמאס לי לשמוע את השיחות שלהן על בנים ושטויות כאלה. בסדר?”
“בסדר,” אמרתי. “רק נראה לי שאת קצת עצובה.”
היא הזיזה את הראש כאילו מנערת איזה משקל.
“אני לא עצובה.”
“אוקיי.”
שוב שקט. רק המקרר זמזם ברקע.
“תשמעו,” התחלתי לאט, “אני לא רוצה לחנך אתכם כרגע, ולא רוצה שתרגיעו אותי. פשוט אגיד את האמת: אני מפחד. כל יום. לא תמיד יש מספיק כסף, אני פוחד שסבתא חולה ולא מספרת, שפיטורים בעבודה, שאתם עוברים משהו ולא שמתי לב. ואני עייף מלהעמיד פנים שיש לי תמיד שליטה.”
יערה הביטה בי בעיניים פתוחות.
“אתה מבוגר, אבא,” אמרה חרש, “אתה אמור להסתדר.”
“אני יודע. אבל לא תמיד מצליח.”
נעם הרים ראש.
“ומה אם אתה לא מצליח?”
“לא יודע,” עניתי בכנות. “אולי אז צריך לבקש עזרה.”
“ממי?”
“מכם, למשל.”
הוא קימט גבות.
“אבל אנחנו ילדים.”
“נכון, וגם אתם חלק מהמשפחה הזאת. ולפעמים אני רק צריך שתגידו לי את האמת. לא ‘הכול בסדר’, אלא באמת.”
יערה ליטפה ביד על השולחן, משחקת בפירורים דמיוניים.
“למה זה חשוב לך?”
“כי לא טוב לי להרגיש לבד.”
היא הרימה אלי מבט, ופתאום ראיתי בעיניים שלה שתפסה אותי.
“אני מפחד ללכת לבית ספר,” לחש נעם פתאום. “יש ילד שאומר לי כל יום שאני טיפש. כולם צוחקים.”
הרגשתי מחנק בגרון.
“איך קוראים לו?”
“לא אגיד. אם תתערב, הוא רק יחמיר.”
“אני לא אתערב, נשבע.”
הוא הביט בי, ספקן.
“באמת?”
“באמת. אבל חשוב לי שלא תרגיש לבד.”
הוא הנהן, שוב השפיל מבט.
“אני לא לבד. יש את עידו, הוא סבבה, אנחנו יושבים יחד.”
“טוב לשמוע.”
יערה נשפה עמוק.
“אני לא רוצה ללכת לאוניברסיטה,” אמרה שקט. “כולם שואלים לאן אני מתכוונת, ואני פשוט לא יודעת. מרגישה שאף מסלול לא מתאים לי, ושאף אחד לא יבין.”
“יערה, את בת ארבע עשרה.”
“מה זה משנה? כל החברות שלי כבר בחרו. רק אני לא.”
“לא כולם.”
“כל מי שאני מכירה.”
שקעתי למחשבות.
“אני בגילך רציתי להיות גיאולוג, אחר כך שיניתי, ושוב שיניתי. בסוף אני בכלל עובד בתחומים שלא חשבתי שאעבוד בהם.”
“וזה טוב?”
“פעם כן, פעם לא. החיים לא תמיד זורמים לפי התכנון, וזה בעצם בסדר.”
יערה הנהנה קלות, ספק משוכנעת.
“כולם אומרים שצריך להחליט.”
“אומרים,” הסכמתי, “אבל זאת הדעה שלהם, לא שלך.”
הביטה בי, חצי חיוך.
“אתה ממש שונה היום.”
“עייפתי מלהיות ‘הורה מושלם’.”
נעם חייך בזווית.
“אפשר לשאול משהו?”
“תשאל.”
“אתה באמת מפחד?”
“כן.”
“ומה אתה עושה כשאתה מפחד?”
חשבתי רגע.
“קם בבוקר ועושה משהו. גם אם לא בטוח נכון. העיקר לא להיתקע.”
נעם הנהן.
השתררה שתיקה נעימה, קצת שונה. הסתכלתי עליהם והרגשתי שלא פתרתי להם כלום, לא הורדתי מהם דאגה. אבל משהו השתנה, כי הצלחתי להראות להם שאבא יכול להיות גם בנאדם, בתור אבא שגם לפעמים מפחד וקשה לו.
“טוב,” קמה יערה, “צריך לשטוף כלים.”
“אני עוזר,” אמר נעם.
“אני גם,” הוספתי.
עמדנו ביחד, יערה פתחה מים, נעם מגבת, אני מחתך ספוג הפלא לידם. עבדנו בשקט, אבל זו לא הייתה אותה שתיקה ריקה זו הייתה שתיקה שמלאה תחושה.
כשסיימנו לשטוף, יערה ניגבה ידיים והביטה בי.
“אבא, אפשר שנדבר ככה עוד פעם, אם ארצה?”
“כמובן,” השבתי.
היא חייכה ועברה לחדר שלה. נעם התעכב רגע, חפן את ידיו.
“תודה שלא תעשה עניין עם הילד ההוא,” אמר לי.
“ואם יהיה ממש קשה, תספר לי?”
“אני אספר.”
“יאללה, בוא נשלים מתמטיקה.”
הלכנו יחד לחדר שלו, ישבנו על השטיח. פתחתי את המחברת, הוא התקרב קצת, והתחלנו לחשב דוגמה אחרי דוגמה, לאט לאט, בטבעיות, כמעט כמו תמיד. רק שעכשיו ידעתי שהשיעורים האלה הם המסכה, ומתחת יש ילד שפוחדואולי בזכות שיחה כזו, אני, אבא, יכול להיות לא רק ‘בודק’, אלא גם מישהו שמבין פחד וממשיך להתאמץ בכל בוקר.
זה לא הרבה, אבל זה התחלה.
