ללא הזמנה
ינון בן-דוד עמד בכניסה לבניין, מחזיק בשקית עם תרופות, כששכנתו מהקומה, ציפורה, עיכבה אותו ליד תיבות הדואר. האוויר היה רך, מרחף כמו צמר גפן מתוק, ודברי ציפורה נדמו כענן בלתי צפוי שגלש לתוך הדמדומים.
ינון, מזל טוב. הבת שלך… היא גירדה בספק את קצה האף, כאילו בודקת אם מותר לה להמשיך. התחתנה. אתמול. ראיתי בפייסבוק של האחיינית שלי, הכל היה שם.
הוא הביט עליה, לא מזהה רגע מה חסר כאן, מה לא נקלט נכון. “מזל טוב” נשמע כמו שפה זרה, כאילו אמרה אותה למישהו אחר, בקומה אחרת. הוא הנהן, כאילו מדובר בחתונה של מלאה רחוקה שנשכחה.
איזו חתונה? שאל, קולו יבש, כמעט עסקי, כמו פקיד שבודק דוח.
ציפורה כבר הצטערה שהעזה לדבר.
פשוט…הם נרשמו, היה שמלה לבנה… חשבתי שאתה יודע, ינון.
ינון עלה אל ביתו, הניח את השקית על השולחן במטבח ובהה בה, לא מהסס להסיר אפילו את המעיל. בתוכו חסרה שורה אחת, מודפסת באותיות שחורות: “הזמנה”. הוא לא פילל לאירוע ריקודים במתנ”ס, לא חיקה דרום תל אביב. רק רצה טלפון, אפילו הודעה.
הוא שלף את הנייד, מצא את דף הפייסבוק של בתו. התמונות היו מסודרות, חיוורות, כמו דוחות ולא חגיגה: היא בחולצה כהה, ליד גבר בחליפה. הכיתוב: “אנחנו”. תגובות: “הרבה אושר”, “מזל טוב”. השם שלו איננו.
ינון התיישב, הסיר את המעיל, תלה על גב הכיסא. בתוך החזה בערה אש קרה, לא עצב ממש, אלא בושה עזה: מחקו אותו, לא שאלו, לא סָפרו.
הוא חייג אליה. צלצולים ארוכים. לבסוף, “הלו” קצר.
מה זה הדבר הזה? אמר. את התחתנת?
הפוגה. הוא שומע אותה נושפת, מתכוננת למכה.
כן, אבא. אתמול.
ולא סיפרת לי.
ידעתי מה תגיד.
מה אגיד? קם, פסע במטבח. זה לא “מה אגיד”. זה… את יודעת איך זה נראה?
אני לא רוצה לדבר על זה בטלפון.
אז איך את רוצה? כמעט צעק, אבל עצר. איפה את בכלל?
היא אמרה כתובת. מקום זר.
אני בא אמר.
אבא, אל תבוא
אני בא.
הוא ניתק. עמד דקות ארוכות עם הנייד, כאילו זה מסמך בבית משפט. כל איבר בו דרש להחזיר את הסדר. סדר בביתו היה פשוט: במשפחה לא מסתירים. כמו שצריך. כל חייו החזיק בכך.
התארגן מהר, מכני, בלי נשימה. הכניס לתיק תפוחים קנה היום בשוק חנהלה, לפני שחלף בבית המרקחת ומעטפה עם שטרות שקלים. פתח את הארון, שלף את קופסת “למקרה הצורך”. הוא לא ידע בשביל מה המעטפה. אולי רק לא לבוא בידיים ריקות. אולי להיאחז בתפקיד האבא.
ברכבת לפרברים ישב ליד החלון. ניצבים צלילי מחסנים, גדרות תעשייה, וקצת עצים מפוספסים. הוא הביט החוצה וראה חוויות אחרות.
הוא זכר את בתו בכיתה י’, בביתה עם נער, חייכה רחב מדי, כאילו מגוננת. הוא לא צעק. רק אמר: “קודם מקצוע, אחר כך שטויות”. הנער הלך. היא ננעלה בחדר. אחרי שעה דפק, רצה לדבר, והיא ענתה “לא צריך”. האמין שכך נכון; תפקידו לשמור.
אחר כך, במסיבת הסיום. חיכה לה ליד הגימנסיה, ראה אותה עם חברות ונער. ניגש ושאל: “מי זה?” בקול רם מדי. היא הסמיקה. הוא דיבר בקול לא לו, החברות שקועות במסכים. אחר כך שתקה ערב שלם. הוא חשב שסימן גבולות.
פתאם הוא נזכר גם באמא שלה, איך פעם בפסח אצל חמותו אמר: “שוב בלבלת, כמו תמיד. אין אצלך כלום מסודר”. לא התאכזר. פשוט רצה שיהיה נכון. היא חייכה מתוח בלילה, ואז בכתה במטבח, והוא ראה ולא ניגש. חשב שהיא אשמה.
עכשיו, בזיכרון, כל האירועים צפים כמו קבלות ישנות שלא טרח לזרוק. ניסה לארגן אותם לתמונה ועוד החזיק במחשבה: לא הרביץ, לא שטה, עבד, שילם, ניסה להוציא אותם מהמיצר. רצה טוב.
מול הבית החדש עמד, בחן את האינטרקום, לחץ את מספר הדירה. הדלת נפתחה בקליק, כאילו הכל אוטומט. במעלית, הלחץ דבק בו, כף ידו מזיעה.
בתו פתחה את הדלת שיער אסוף ברישול, עיגולים כהים מתחת לעיניים, סוודר ביתי במקום שמלת כלה. במקום נצנץ מן עייפות ודאגה.
שלום, אמרה בקול שקט.
שלום, השיב, מושיט את התיק. הבאתי תפוחים. ו… הוא הציג את המעטפה. בשבילכם.
היא לקחה בלי להסתכל, כאילו דבר שאסור להפיל לרצפה.
בכניסה לבית שתי זוגות נעליים, מגפיים שלו ונעלי מוקסין שלה. על הקולב תלויה מעיל לא מוכר. ינון קלט זאת מיד, כמו מי שמורגל לסרוק טריטוריה זרה.
הוא בבית? שאל.
במטבח, השיבה. אבא, בוא נשתדל שיהיה רגוע.
״רגוע״ היה חצי תחינה, חצי פקודה.
במטבח, בחור צעיר, שלושים בערך, פנים עייפות.
שלום, אמר. אני…
אני יודע מי אתה קטע אותו והבין שאין לו מושג. אפילו את שמו אינו יודע.
מבט אזהרה חד מבתו.
שמי אילון, השיב הגבר, רגוע. נעים להכיר.
ינון הציג יד, מהוסס. לחיצת יד קצרה, יבשה.
אז… מזל טוב, אמר ינון, והמילים נותרו זרות.
תודה, ענתה הבת.
על השולחן שתי כוסות, אחת מהן חצי קפה קר. מסמכים זרוקים, אולי מהרבנות, קופסת עוגה מתייבשת. היום שאחרי חתונה נראה כאן כמו ניקיון אחרי סערה.
שב, אמרה הבת.
הוא התיישב, ידיו מכווצות. ניסה לפתוח, אבל המילים נתקעו בבטן.
למה? פלט לבסוף. למה ידעתי דרך השכנה?
הבת הביטה באילון, אחר כך בו.
כי לא רציתי שתהיה שם.
את זה הבנתי, אמר ינון. רוצה לדעת למה.
אילון הסיט את כוסו, מפנה מרחב.
אפשר שאעזוב? שאל.
אל, ענתה הבת. כאן הבית שלך.
ינון הרגיש עקיצה בלב: ״הבית שלך״, לא שלו. פתאום הבין שהוא אורח, לא אבא.
לא באתי לריב, אמר. אני פשוט… אני אבא. זה…
אבא, גדעה, תמיד אתה פותח ב״אני אבא״ ואז מסביר מה אני חייבת.
חייבת? גבהו גבותיו. ההזמנה לחתונה היא חוב שאני דורש?
אתה היית עושה מזה מבחן. עוד שיעור. ואני לא רציתי.
מבחן למה? התעקש. הייתי פשוט בא.
היא גיחכה, בלי שמחת אמת.
היית בוחן איך כולם לבושים, איך מדברים. מי מהמשפחה שלו מסתכל עקום. היית מוצא להעיר, ואז מזכיר לי את זה כל שנה.
זה לא נכון, פלט.
אילון השתעל, שתק.
אבא, אמרה בלחישה. זוכר את מסיבת הסיום שלי?
בטח, ענה. באתי לאסוף אותך.
זוכר מה אמרת שם?
הפנים התקדרו. רצה לשכוח.
שאלתי מי זה הבחור. אז מה?
שאלת כמו שוטר, כאילו גנבתי משהו, אמרה. עמדתי בשמלה, ברגע שמח ורציתי להיעלם.
רק רציתי לדעת מי נמצא איתך, אמר. זה טבעי.
טבעי שואלים אחר כך. לא ליד כולם.
רצה להתווכח, אך פתאום ראה על פניה משהו חדש, פחד של מבוגר שיודע עד כמה האדמה רועדת לו מתחת לרגליים.
בגלל מסיבת סיום לא הזמנת אותי? ניסה למשוך את השיחה להיגיון.
לא בגלל ערב אחד בגלל שתמיד ככה.
היא קמה, ניגשה לכיור, פתחה את הברז. זרם המים יצר הפוגה סמיכה.
זוכר איך דיברת עם אמא אצל דודה רותי ביום ההולדת? המשיכה בגב אל אביה.
הוא זכר. זכר שולחן, מטעמים, משפחה, ואת המשפט שיצא והותיר צלקת.
אמרתי שהיא התבלבלה, ענה בזהירות.
אמרת שהיא לא מצליחה לעשות כלום כמו שצריך, תיקנה אותו. כולם שמעו. אני עמדתי לידך. הייתי בת עשרים ושתיים. אז החלטתי שאם אכניס חיים שלי מולך תרשה לעצמך אותו דבר, ולא תבחין אפילו.
בקבוק בשולי הגרון בודק דרך החוצה. רצה לומר “התנצלתי”, אבל ידע: הוא אמר “אל תעשי מזה דרמה”. הוא אמר “זו האמת”.
לא רציתי להעליב, לחש.
היא הסתובבה. המים זרמו.
אבל העלבת, אמרה. כמה וכמה פעמים.
אילון קם, סגר את הברז וחזר למקומו. התנועה היתה פשוטה, מלאת גבול: כאן יודעים להפסיק רעש מיותר.
את חושבת שאני מפלצת, אמר ינון.
אני חושבת שאתה לא יודע לעצור, ענתה. אתה טוב בלפתור, לכפות, לדחוף. אבל כשמישהו חי בסביבה, קשה לך לראות אותו באמת.
רצה לקחת קרדיט: משכורת מאוחרת, לשלם שכירות, מחלות… רצה למנות מה עשה. פתאום קלט שזה רק חשבון, לא תשומת לב אמיתית.
באתי כי נפגעתי, לחש. אני לא עשוי אבן. לשמוע משכנה זה…
אני מבינה, השיבה בשקט. גם לי כאב. ידעתי שתיפגע. לא הצלחתי לישון שבוע. אבל הבחירה היתה בין ריקבון לרעש.
ריקבון, חזר. אני הרעש.
היא לא קפצה לענות.
אבא לבסוף. לא רוצה להילחם בך. רוצה לחיות, בלי לחכות שאתה תקלקל כל חג. לא כי בכוונה. כי זה יוצא ממך ככה.
הוא הביט באילון.
ואתה, שותק למה? שאל.
אילון נשף.
לא רוצה להיכנס ביניכם, השיב. אבל ראיתי איך היא פחדה. חששה שתבוא ותתחיל לחקור מול כולם. על העבודה שלי, ההורים שלי, הבית. ואז תזכיר את זה לכל המשפחה במשך שנים.
אסור לשאול? הופיעה שוב נוקשות ישנה. שאשמח בלי לדעת כלום?
לשאול כן, אמר אילון. אבל לא כאילו שופט.
הבת חזרה לשבת, כפות ידיה שטוחות על השולחן.
רוצה לדעת מה עוד עשית? שאלה.
גופו התקשה.
כשסיפרתי לפני שנתיים על אילון, ביקשת “שיחת היכרות”. הוא בא. הושבת אותו במטבח. התחלת לברר כמה הוא מרוויח, למה אין לו רכב ולמה דירה שכורה. דיברת באדיבות אבל דרשת הוכחה. כאילו היה חייב לקבל רשות להיות איתי.
רק רציתי לדעת עם מי אני מתמודד, אמר ינון.
רצית לשים אותו מתחתיך. גם אותי. שאם הוא לא “מספיק” שוב אשמה שלי, ושוב הצדק אצלך.
הוא נזכר בערב ההוא. ממש, זה היה בו דאגה. הוא רצה לבדוק, להגן. היה בטוח שכך נכון.
לא התכוונתי…
אתה תמיד אומר “לא התכוונתי”. ואז אני זו שחיה עם התוצאה.
ינון הרגיש רגלו רוטטת, קימץ אגרוף.
ומה עכשיו? שאל. אני מיותר?
אתה דרוש אך רחוק, ענתה. רוצה אותך, אבל לא כמנהל.
אני לא שולט, נחלשה טענתו.
שולט, הפטירה. גם עכשיו באת להעמיד אותי במקום.
רצה להשיב, הפעם קלט: נסע עם ארגז טיעונים, לא ברכה. הגיע להחזיר תפקיד.
אני לא יודע אחרת, נפלט לו, מופתע מעצמו.
המילים רכות, זרות. היא הביטה בו, סבלנית.
הנה, חייכה באפיסת כוח. זה כבר משהו אמיתי.
השתררה דומיה מתוחה, פחות כועסת, יותר עייפה.
אני לא מבקשת שתיעלם, המשיכה. מבקשת לא להיכנס בלי הזמנה. בלי בירורים. בלי אמירות שכולם יזכרו לנצח.
ואם אני רוצה לראות אתכם? שאל.
אז תתקשר. תתאם. אם אני אומרת “לא” זה לא כי לא אוהבת. זה כי ככה נוח לי.
המילה “נוח לי” נחתה כמו משקולת. היא בונה חיים לא מהתקוות שלו, אלא מגבולות מוגנים.
אילון קם.
להכין תה? שאל ופנה למטבח.
ינון עקב במבטו, בודק: איך הוא מחזיק ספל, איך פותח ארון. רפלקס החקירה טבוע בו כמו חותם.
אבא, חזרה בתו, לא רוצה שתלך כמו מוחרם. אבל גם לא אעמיד פנים שכלום לא קרה.
אז מה את רוצה? שאל.
היא עצרה לחשוב.
שתגיד שהבנת, אמרה. לא “עשיתי לטובה”. הבנת?
הוא הביט בה. בתוכו נאבק התנגדות עם משהו אחר. להודות זה לשחרר עמדה. אבל כבר איבד יותר.
הבנתי… גימגם. יכול להיות שפגעתי בך, ושהפחדת ממני.
היא לא חייכה, אבל כתפיה התרפו.
נכון, אמרה.
אילון הניח קומקום, הוציא ספלים. ינון שם לב הכל חדש, צח. פתאום ידע: כאן ייאלץ ללמוד איך להיות אורח.
לא יודע איך ממשיכים, אמר חלש.
בוא נתחיל בזה בעוד שבוע, בית קפה. שעה שיחה. בלי אילון אם תרצה, בלי חקירות.
ולבית שלכם?
עדיין לא. אני צריכה זמן.
כמעט התקומם התאפק. המרירות צפה, יחד עמה הקלה זרה: סוף סוף הכל ברור.
טוב, אמר. בבית קפה.
אילון הביא את הספל.
תרצה סוכר?
לא, ענה.
לגם. התה שרף שפה, והוא הביט אל בתו, מבין שימים לא חוזרים. לא ניתן לדרוש.
עדיין חושב שלא נכון לא להזמין אבא, לחש.
ואני חושבת שאסור להעליב, השיבה בקול שכמעט נבלע. כל אחד והאמת שלו.
הנהן. אין פיוס, רק הכרה: לא רק הוא צודק.
ביציאה ליוותה אותו. לבש את המעיל, יישר צווארון. רצה לחבק היסס.
אתקשר, אמר.
תתקשר, ענתה. ואם תבוא בלי לתאם, לא אפתח.
הביט בה. בקולה לא היה איום, רק שקט מתוק.
הבנתי, ענה.
במעלית ירד לבדו, מאזין למכניזם מגרגר. ברחוב פסע לתחנה, הידיים בכיסים. המעטפה עם הכסף נותרה על השולחן, גם התפוחים. חותמת ביקורו במטבח של אחרים.
הדרך חזרה ארוכה: קו אוטובוס, רכבת. חלונות מציגים אותן גדרות, אותן סככות, אבל האור בין ערביים. הביט בדמותו, ודע כי המשפחה שבנה כמבצר הפכה לעוד דירות, עוד מפתחות. לא ידע אם יוכל אי פעם להיכנס מעבר למבואה. עכשיו ידע לדפוק דלת זה כבר עולם אחר.
