“בלי בעלי לא תסתדרי! את כלום בלעדיי!” — זה מה שהוא צרח בזמן שארז את החולצות לתוך מזוודה גדולה. אבל היא הסתדרה. לא נשברה. אולי אם הייתה עוצרת לחשוב איך תשרוד לבד עם שתי בנות, הייתה נבהלת ומוחלת על הבגידה. אבל לא היה לה זמן: הגן מחכה לבנות, והעבודה לא תחכה לה. הוא נכנס הביתה רק חצי שעה קודם, כולו בטוח בעצמו בזכות הרומן החדש… אז, בדרך ליום חדש, טניה מחלקת פקודות: “אוליה, תעזרי לאניה לסגור את המעיל ואל תשכחי להשגיח שתאכל בגן — הגננת התלוננה שהיא מסרבת לדייסה. ולך, לֶשָה, קח את כל מה ששלך — בלי כאבי ראש ובלי למשוך זמן. והמפתחות? תשאיר בתיבת הדואר. ביי”. אוליה נולדה חצי שעה לפני אניה, ונחשבת לאחות הבכורה — שתיהן בנות ארבע, עצמאיות, כל אחת בעולם משלה: אוליה אוכלת את הדייסה בשקט כי “ככה צריך”, אניה עומדת על שלה: “לא בא לי, יש גושים!” מזל שהגן קרוב לבית — עשר דקות הליכה. דיבורים עם הבנות עוזרים לשכוח שדווקא עכשיו מתחילה תקופה חדשה בחיים. גם בעבודה אין זמן למחשבות — המטופלים מחכים, ויש גם ביקורי בית. ורק בערב, כשהיא רואה את הקולבים הריקים, פתאום מבינה: היא עכשיו לבד. אבל הבכי לא באופי שלה — הכול צריך להמשיך, אולי אפילו להיות טוב יותר. אפשר לקפוא במקום — אבל אפשר גם למצוא תקווה, לחשוב על פיתרון ולחפש את הניצוץ החיובי. קודם כל — להכין ארוחת ערב! “מה השתנה לנו בכלל?” הרהרה טניה מול הירקות. “הוא עזב. איזו עזרה באמת קיבלתי ממנו? שום דבר שלא אצליח לסדר בעצמי. רק לשדרג את השגרה, וזהו. אני אסתדר, והכול עוד יהיה טוב אפילו יותר.” עדיף לבד — קשה, אבל שקט. אחרי סיפור לפני שינה לבנות, היא מסדרת כביסה, מכינה לעצמה תה במליסה, ומחבקת את השקט הביתי כשהגשם מתערבב בשלג מאחוריי החלון… ואז — דפיקה בדלת. השכנה מהקומה, שהייתה תמיד זרה ולא חייכנית, עומדת שם. קשישה, אלמונית, שהצילה פעם מהרחוב כלב רזה ועצוב, שלא זכתה למבקרים ושלא טרחה בשאלות חטטניות. “סליחה שמפריעה,” היא אומרת, עטופה בשאל פוך, “רק רציתי שתדעי — אם תצטרכי עזרה, אני כאן, אשמח להיות איתך ועם הבנות. סתם, בלי תשלום, רק מעולם הלב”. טניה מכניסה אותה, מגישה תה ופותחת סלסילת עוגיות, ובלי לשים לב — הלב נפתח. “יש לי במושב גינה מלאה מליסה — בקיץ תבואו, יש תפוחים נהדרים…” מאז עברו חמש שנים. הכלבים שונו, הבנות גדלו, וטניה כבר מזמן לא לבד: החברות עם ג’ניה השכנה הלבישה אושר לבית הקטן, שהפך לבית גדול מלא ריח תפוחי עץ ועוגה חמה. “מה הייתי עושה בלעדיה?” שואלת טניה, מתבוננת בבנות שהיום הן כבר תלמידות, ובלב מתמלא חום. כי הכול — בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו.

“גם לאמא שלי יש כזה” — לחשה המלצרית, מביטה בטבעת של המיליונר… 👨‍💼 תגובתו הותירה אותה כורעת על ברכיה… ערב אחד, בלבו הפועם של תל אביב, בבית קפה עטוף ניחוחות של קפה יקר ופרחי שדה טריים, שבו הקירות מרופדים קטיפה ומוסיקת הפסנתר נושאת געגוע, מסיימת את המשמרת מלצרית בשם ארינה. יומה היה ארוך ורב־עסק, אך תמיד בשעות האחרונות נרגע הכול סביב. דווקא אז, כשהשמש גולשת אל אדום השקיעה, נכנס אורח קבוע שהעיר כולה הכירה לפי שמועה אך לא באמת ידעה את אישיותו – לאון פדר, איל מסחר ודמות אפופה מסתורין. ארינה שקדה בשקט, מעניקה לו את מבוקשו: ארוחה קלה וכוס יין אדום. בעת שהגישו את המנה העיקרית, הבחינה בטבעת על אצבעו – לא מזהב יוקרתי, אלא כסף ישן שכמעט האפיל, ובה שיבוץ ספיר כחול, מוקף חריטות של כוכבים קטנים. ליבה דילג. בזהירות, בלחישה, שאלה: — תסלח לי… אבל לאמא שלי יש בדיוק כזו טבעת. מצפה לתשובה סתמית, הופתעה כאשר עיניו התמלאו עומק שלא הכירה: — אמא שלך… שמה היה מרים? מרים וולקוב? העולם נעצר. זהו השם שמעטים הכירו. וכשהיא עונה בקושי כי כן, הוא מבקש: — שבּי. בבקשה. היא מתיישבת, ובין זריחות לאור ירח, נשפכת ההיסטוריה הגנוזה: סיפור על אהבה גדולה ממעגל הים התיכון, טבעת שנעשתה בידיים רועדות ותשוקה שלא שיער לעצמו. אך המשפחה מנעה, את מרים חיתנו לאחר, והוא נשבע להוכיח שהוא ראוי. העשייה צלחה, אך האושר נותר בליבו של אחר. — היא שמרה את הטבעת, — עונה ארינה. — בימים הכי קשים ענדה אותה. הוא שולף את הטבעת ומושיט לה אותה: — זה שייך לך. זה כל מה שנותר מהלבבות שלנו. היא בולעת את זיכרון הדמעה, אוחזת גם בטבעת אמה. שני ספירים – שתי דרכים לאהבה. מאותו רגע, נרקמת בין אב ובתו האבודה מסכת גילויים. יומניה של מרים נפתחים; מתגלות אהבות, החלטות, סודות, אף שקרים ששינו חיים. כשהאמת נחשפת – שגם אביה האמיתי של ארינה הוא לאון – מתחיל תהליך פיוס ארוך שמוביל לקבלה אמיצה: להעריך את המסע, את הטעויות, את רגעי החמלה והוויתור. שני הטבעות מאוחדות לתכשיט אחד – סמלה של סליחה ואהבת אמת, כזו שלעולם אינה נרקבת; רק משנה צורתה ונשמרת מדור לדור, עד אשר לְבוֹ כל אדם מוצא שלווה.

“יש לאמא שלי בדיוק כזה,” אמרה המלצרית בהיסוס

00

“כמו של אמא שלי,” לחשה המלצרית, בעודה מביטה בטבעת של המיליארדר… 🤵 תשובתו הפילה אותה על הברכיים… ערב אחד, בלב תל אביב, בבית קפה בו ריח אספרסו גורמה ופרחי שושן טריים התערבב באוויר, מסיימת משמרת אחרונה מלצרית צעירה בשם ארינה. היום הארוך כבר כמעט חלף, כשהלקוח הקבוע, לאוניד פטרוביץ’, דמות מוכרת אך אפופת מסתורין, נכנס אל המקום. בידו השמאלית ענדה טבעת כסף ישנה, משובצת ספיר כחול חי ומוקפת כוכבים מגולפים בפשטות— תכשיט שאי אפשר לטעות בו. ארינה, שמבחינה בפרט הזה, מעזה ולוחשת: “סליחה על השאלה… אבל לאמא שלי הייתה בדיוק כזאת טבעת.” היא לא הייתה מוכנה למה שהולך להתרחש: לאוניד מתבונן בה, עיניו מלאות עומק שלא הכירה. “כינית את אמך… מריה? מריה וולקובה?” ברגע אחד כל עולמה משתנה. בשלוש מילים — ובטבעת אחת — נחשפת טרגדיה רבת שנים: אהבה אסורה, ויתורים, בגידה בזיכרון ובזהות. בלילה תל-אביבי אחד, שני אנשים מתחברים מחדש אל עבר שאבד— כדי להבין שלא הכסף, אלא הלב, הוא שמנציח את מה שאי אפשר לקנות. סיפור על טבעת, על אודיסיאה של רגשות, ועל הסוד שהסתתר בדלתות סגורות — עד שאלה, סוף סוף, נפתחו.

“לסבתא שלי היה בדיוק כזה,” לחשה נעה המלצרית

00

“בלי החיים שלי את לא תשרדי! את לא תסתדרי בלעדיי!” – כך צרח עליה בעלה כשהוא אורז את החולצות לתוך מזוודה ענקית. אבל היא הסתדרה, לא נשברה. אולי אם הייתה עוצרת לחשוב איך תשרוד לבד עם שתי ילדות קטנות, הייתה מפחדת, אולי אפילו סולחת על הבגידה – אבל לא היה לה זמן. הילדות צריכות לגן, והיא לעבודה. הבעל הופיע בבית רק חצי שעה לפני כן, מאושר מהאהבה החדשה שלו, בטוח בעצמו. אז במעיל וכובע, טניה חילקה הוראות בבהירות: “אוליה, תעזרי לאניה לסגור את המעיל ותדאגי בגן שתאכל טוב, אל תתווכחי עם הגננת; לֵשה, תקח איתך את כל החפצים שלך, ואל תשכח את המפתח בדואר – ביי.” אוליה נולדה חצי שעה לפני אניה ונחשבת לבכורה – עכשיו הן בנות ארבע. כל אחת עם האופי שלה: אוליה תאכל דייסה כי חייבים, אניה תתווכח: “יש בזה גושים, לא אוכלת.” טוב שהגן עשר דקות מהבית – הבנות מפטפטות, מסיחות את הדעת. בעבודה כרופאה – אין זמן לחשוב, החולים לא מחכים. רק בערב, מול הקולבים הריקים, טניה מבינה: מעכשיו היא לבד. אבל זה לא באופי שלה להתייאש – היא תצליח, אפילו יותר טוב מקודם. אפשר לשקוע בצער, אבל טניה בוחרת לחשוב חיובי ולהכין ארוחת ערב לבנות. “מה בעצם השתנה? בעלי הלך – מה היה עושה בבית שאני לא יכולה?” היא צוחקת לעצמה. “אני אסתדר, הכול יהיה טוב, אפילו יותר.” אחרי סיפור לפני השינה ונשיקות לילדות, טניה תולה כביסה, עושה לה תה מליסה אהוב, מול החלון גשם ושלג, בדירה חמים ושקט. פתאום דפיקה בדלת – שכנה מבוגרת, גברת יהודית, שבחיים לא דיברה איתה חוץ מ’שלום’ קריר, עומדת עטופה בשַׁאל. “סליחה שהפרעתי, ראיתי שהבעל שלך העמיס חפצים – הוא השאיר אתכן?” טניה לא עונה, אבל גברת יהודית מציעה עזרה מכל הלב – בייביסיטר כשצריך, לא בשביל כסף. הן שותות יחד תה ועוגיות. יהודית מזמינה אותן לבוא אליה בקיץ: “יש לי תפוחים טעימים בגן ושלולית ברווזים.” ומשיחה מגלות חיבור חדש ומרפא. חמש שנים אחרי, טניה זוכרת את צרחת הפרידה של בעלה. עכשיו הן חוגגות יומולדת לגברת יהודית בדירת דשא וחצר, הילדות כבר בנות תשע, כל קיץ על הדשא הביתי, סביבן כלבה שקלטו מהרחוב, משפחה ואהבה – כי בסוף רק אהבה מצילה אותנו.

את לא תסתדרי בלעדיי! אין לך שום סיכוי! זה מה שבעלה

00

“תראי, בלעדיי תקרסי! את לא תסתדרי בעצמך!” – ככה צעק הבעל תוך כדי שהוא אורז את החולצות שלו לתוך תיק גדול. אבל היא הסתדרה. לא קרסה. אולי אם הייתה עוצרת לחשוב איך תשרוד לבד עם שתי הבנות, הייתה מדמיינת לה אימהות – ואולי אפילו הייתה סולחת על הבגידה. אבל לא היה לה זמן לזה: צריך להוציא את הילדות לגן ולרוץ לעבודה. הוא חזר הביתה רק חצי שעה קודם – מאושר עם אהבה חדשה, מלא ביטחון. לכן, כשהיא לובשת מעיל, טניה פוקדת בקצרה: “אולה, תעזרי לאניה לסגור את המעיל ותשימי לב בגן שהיא אוכלת כמו שצריך. הגננת אמרה שהיא מסרבת לדייסה.” “לеша, תדאג לקחת את כל הדברים שלך. אל תעשה סצנות. ותזרוק את המפתח של הדירה בתיבת הדואר. להתראות.” אולה נולדה חצי שעה לפני אניה ונחשבת לבכורה. עכשיו הן בנות ארבע. בנות עצמאייות, כל אחת עם אופי משלה. אולה תסיים לאכול את הדייסה – כי צריך, אבל אניה תעמוד על שלה: “יש בזה גושים, אני לא אוכלת את זה.” טוב שהגן קרוב – עשר דקות מהבית. הבנות מקשקשות, מסיחות דעתה מהקשיים שמחכים לה. בעבודה גם אין זמן לחשוב על החיים – בלו”ז של רופאה כל רגע מתוזמן, ואז עוד ביקורים שצריך להספיק. ורק בערב, כשהיא רואה את הקולבים הריקים שבדרך כלל היו עליהם המעילים של בעלה, היא מבינה – מהיום היא לבד. אבל היא לא מסוגלת להתמסכן: הכל צריך להיות רגיל ואפילו יותר טוב. בכל מצב אפשר לבכות, ואפשר לחשוב ולמצוא פתח של אור. קודם כל – להכין ארוחת ערב. “מה בעצם השתנה?” תהתה טניה, קוצצת ירקות לסלט. “הוא הלך. מה היה התפקיד שלו? מה עכשיו אני אצטרך לעשות? שום דבר שאני לא מסוגלת אליו. רק קצת לסדר את סדר היום. אני אצליח. הכל בסדר. אפילו יהיה עוד יותר טוב. לא רוצה לחיות ולחשוב איפה הוא, שוב אצל המאהבת? עדיף להיות לבד. קשה יותר, אבל שקט יותר.” אחרי שסיפרה עוד סיפור של ‘הרפתקאות בוראטינו’ ונישקה את הבנות בלילה טוב, מיהרה טניה לתלות את הכביסה שיצאה מהמכונה. לפני השינה, כוס תה, מחשבות, תכנון למחר. הבנות שלה דומות כמו שתי טיפות מים – תאומות. שתיים אולי קשה יותר מאחת, אבל היא אף פעם לא הרגישה ככה. היא הופתעה כשאמרו לה “מסכנה”. “הכל בסדר אצלנו,” ענתה, “אני מסתדרת.” הקומקום רותח, טניה מכינה תה עם לואיזה, מדליקה מנורה נעימה. בחוץ סערה – שלג עם גשם, והבית חמים ושקט. ופתאום – צלצול בדלת. היא פותחת ורואה את השכנה, קשישה שלא אהבה. גברת בודדה שמטיילת כל בוקר עם כלבה זקנה ועונה לשלום ביובש. “סליחה שהטרדתי,” אמרה כשהיא מתעטפת בצעיף. “ראיתי את בעלך אורז ויוצא. הוא עזב?” “זה לא עניינך,” ענתה טניה. “את צודקת. רק רציתי להציע – אם תצטרכי עזרה, אני פה. אפשר לשמור על הילדות או כל דבר.” “תיכנסי,” הזמינה טניה. “איך קוראים לך?” מוזגת לה תה ומעמידה עוגיות. “קוראים לי יבגניה ניקולייבנה. ואת, טניה, אני יודעת.” “טניה’לה, לא משגעת, רק שתדעי – כל עזרה שתרצי, אשמח. לא כסף, סתם – בשבילי זה עונג.” היא לוגמת תה ואומרת: “טעים התה – זה לואיזה? יש לי מלא בגינה. תבואי אלי בקיץ, תתארחי. יש לי עץ תפוחים, פירות נפלאים…” וטניה מסתכלת עליה ותוהה – למה חשבה שהיא לא נחמדה? אולי כי לא חיפשה להתחנף? לא דחפה אף פעם, רק עברה בשקט? ופתאום היא רואה אותה אחרת: מסודרת, נעליים חדשות, שיער אסוף, שמלה עם צווארון תחרה. אפילו הריח שלה נעים, בושם עדין. טניה מאזינה לסיפורי הגינה, התפוחים, האגם, והלב מתמלא שקט וחום… חמש שנים אחר כך, טניה עדיין זוכרת היטב את אותו ערב, את הצעקות של הבעל: “את תקרסי! לא תסתדרי!” אבל זה כבר מאחוריה. יבגניה ניקולייבנה חותכת תפוחים, מסדרת מעל הבצק, מכניסה עוגה לתנור. סלטים מוכנים, תבשיל מבעבע על הגז. היום יום הולדת לשכנה האהובה. אוגוסט בחוץ. דלתות וחלונות פתוחים, וניחוח עוגת תפוחים ממלא את הבית. “איך עזרת לי,” חושבת טניה, מביטה בשכנה הנמרצת. “מה הייתי עושה בלעדייך? הבנות לא יכולות בלעדיה – הן כבר בנות תשע וחופשות כל קיץ רק כאן, לצד האגם, החברים והסבתא הטובה.” “אצא לקטוף עוד תפוחים, נבשל קומפוט,” אומרת טניה ויוצאת לחצר עם סל. מתחת לעץ שוכבת אלקה, הכלבה. מי היה מאמין שהכלבה העלובה מהפח תהפוך ללברדורית הנפלאה הזו? הכל בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו, חושבת טניה, ומושיטה לאלקה עוגייה על כף היד…

בלעדי את תקרסי! את לא תסתדרי לבד! צעק מיכאל, כשהוא

00

גבר, אל תדחוף בבקשה. פויה. זה ממך מריח ככה? – סליחה. – מלמל האיש, ופסע אחורה. ועוד משהו רטן לעצמו, לא מרוצה ועצוב. עמד שם ומנה כמה מטבעות בכף ידו. כנראה לא מספיק לבקבוק. ריטה בלי לחשוב התבוננה לו בפנים. מוזר… לא נראה שיכור. – אדוני… סליחה, לא התכוונתי. – משהו מנע ממנה להסתובב ולעזוב. – הכל בסדר. הוא הרים אליה עיניים, כחולות חזקות, לא איבדו צבען כלל. למרות שבברור היה בגילה. וואו… כאלה עיניים לא ראתה אף פעם. ריטה אחזה חזק במרפקו והסיטה אותו מהתור הקטן לקופה. – קרה לך משהו? צריך עזרה אולי? – ניסתה לא לקמט את האף. ריטה הבינה סוף סוף במה מדובר – האיש פשוט מריח מזיעה ישנה. הוא שתק, הכניס את היד עם המטבעות לכיס. היה לו לא נעים. בהמשך, נרקמת ביניהם ידידות ישנה-חדשה, שיתוף פעולה ואהבה מאוחרת: ריטה נותנת לו עבודה אצל עצמה, לומדת אצלו להאמין שוב, חוששת מהשיפוט של בנה דני (חוקר בפרקליטות), ובוחרת לבנות בית משלהם – פיסית ורגשית – למרות החשש והמחסומים. שני הבודדים מוצאים זה את זו, מגלים ש״נשמה יתרה״ ו״אהבה שניה״ לא פחות חזקים משנות העשרים, ובונים יחד חיים חדשים, כנגד כל הסיכויים והחברה. נשימה שנייה – סיפור של אהבה מאוחרת, תיקון, ובחירה בחיים: מריטה ויורי ועד הבית החדש בפרברי מרכז הארץ

גבר, אל תדחף, בבקשה. פוי. זה ממך הריח הזה?

04

גורלן של נשים: מריאנה כשסבתא אסתר הלכה לעולמה, העולם נהיה למריאנה קודר עוד יותר. החמות שלה, דבורה, לא קיבלה אותה אף פעם, אמרה שהיא רזה מידי, לא עובדת מספיק, וגם מי יודע אם תצליח בכלל ללדת ילדים עם כזה ראש בעננים. מריאנה שתקה, התמודדה, ובימים הכי קשים הייתה רצה לסבתא שלה. סבתא אסתר הייתה למריאנה האדם היקר בעולם — גם סבתא וגם כאילו אימא במקום שהאמא מתה שנים קודם. אם תשאלו איך דניאל, בעלה, ראה לנכון לקחת לו אישה יתומה, רק אלוהים יודע. יפה, חזק, יש לו הכל, ודווקא אותה בחר, הענייה בלי המשפחה — כך קראה לה חמתה אחרי הגב. והשתדלה מריאנה, עשתה הכל בבית, תמיד ניסתה לרצות את דבורה. אבל טוב לא יצא, כלום לא הספיק. כשהיה דניאל בבית — איכשהו החזיקה, אבל כשהלך לעבודתו בכפר השכן, היה קשה עד מאוד. “תחזיקי מעמד, מריאנה שלי, עוד תראי שיהיה טוב,” הייתה סבתא מנחמת אותה. אבל הסבתא איננה, השנים עוברות ודבורה שונאת את כלתה יום יום יותר. דבורה לא מחלה לה אף פעם על זה שדניאל הביא הביתה יתומה בלי ייחוס — כבר הייתה לה כלה משלה על הכוונת, ממשפחה טובה, עת בעלה יתחבר לעשירים והעושר ישתמר לדורות. אבל הבן העקשן, כמו אבא שלו ז”ל, אומר מלה ולא זז ממנה. גבר, בעל הבית. דניאל אכן היה בעל בית רציני. אחרי מות אביו לקח הכל על עצמו, הרים את המשק ואפילו הגדיל אותו. אמנם כיבד את אמא שלו, אבל לא נתן לה לשים לו מילים בפה. את מריאנה אהב עד כלות. ראה אותה לראשונה — דקיקה כמו ענף, פנים לבנות, עיניים כחולות ענקיות, אף שובב — ולא יכל לעמוד בפניה. הציע לה הכל. מריאנה, בתמימותה, נענתה כי ראתה את טוהר הנשמה שבו — וגם היא התאהבה עד השתגעות. היא ידעה איך אמו, דבורה, לא סובלת אותה, את המרירות והחמדנות, אך ראתה שדניאל אדם עומד במילה שלו, אז הסכימה לשידוך. הגיעה לביתו. נשאה את כל ההתקפות של החמות. כשהיה קשה מדי, רצה לבקר את סבתא אסתר, לשפוך את הלב. הייתה יושבת לרגלי הסבתא, ראש על ברכיה, כמו כלבלב מוכרע. ידיה של הסבתא משחקות בשערה, לוחשות תפילה לאמא של מעלה שתגן על היתומה. אחרי שעה שכזאת היה חוזר לה האומץ ורוצה שוב לחיות. ועכשיו — אין לאן לרוץ. סבתא איננה, אמא מתה, אבא שנים לא איתה. מרגישה לגמרי לבד בעולם. אומרים שהזמן מרפא — לא נכון. הכל נחרט בלב; כשהכאב עולה, זוכרת ידי הסבתא החמות ושוב בוכה. בדירה של דניאל נהיה גרוע יותר. דבורה מכרסמת בה, וכשהיא לא מצליחה להיכנס להריון רוגע לא היה לה בחיים. זה היה הסיוט של מריאנה; ידעה שחמותה לוחשת לבן שהכלה “מקוללת” — לא תביא ילדים ויורשים. דניאל הגן עליה, אבל על הדיבורים אי אפשר לסתום פיות — השכונה ריכלה ש”השושלת של דניאל תמות איתו”. אבל כשהדכדוך נגע, די היה לראות את מריאנה שלו כדי שדניאל יישכח מהכל. היה מוכן לשאת אותה על כפיים. ואולי אלוהים שמע תפילות, אולי האהבה עשתה נס — פתאום התבשרה שהיא בהריון. דבורה השתוללה, ודניאל רק אהב אותה יותר. בבית הפכה דבורה לנץ; כל מנוחה אצל מריאנה הייתה עילה לגעור: “יושבת?! מה, נדמה לך שאם יש לך בטן, את יכולה לא לעשות כלום?” מריאנה לא התווכחה — קמה וגררה דליים מהבאר. השכנות נחרדו להזדעזע — “דבורה נהייתה חיה, אפילו ההרה לא מרחמת!” הגיע זמן — נולד בן, אבל לא הכל לטובה. יצא חלש, חסר נשימה, כחול בעור. דבורה לא התאפקה ללעוג: “ככה זה שאת חלשלושה, גם הילד חולני.” “אבל זה הנכד שלך!” התחננה מריאנה, בוכה. “גם אם הוא יחזיק מעמד! בסוף ארון ניסר לנו.” מריאנה בכתה עד לב השמים, ודבורה התענגה על ייאושה — אולי אם התינוק ימות, דניאל יעזוב את הענייה וייקח מישהי “טובה”. בלילות, דניאל היה מנחם אותה, לוקח הילד הקטן אליו, ונדמה שלפתע יש כוח, חיוך וחיים. וכשקידשו את שמו — קראו לו עדי. אבל עדי לא התחזק, ויום אחד דניאל שוב יצא לעבודה ממושכת. אז הייתה דבורה למלכה בבית — הפכה כל יום לגיהנום למריאנה: לשאוב מים, להביא עצים, לטפל בפרות — לא ראו אותה נחה דקה. בלילות לא ישנה — עדי לא הפסיק לבכות וחלה עוד יותר. יום אחד כבר לא יכלה — שמעה את דבורה לוחשת: “מה, את לא מרחמת על דניאל? אם הילד ימות, תשחררי אותו. תני לו להקים בית אמיתי.” המשפטים האלו חרטו מעל לבה. בלילות חידדה את הבדידות, המשיכה להאשים את עצמה בפרידה, ודניאל איננו שב. עד שבפעם ההיא, בתום עוד התקפה של דבורה, קמה, אספה חפציה הדלים, עטפה את עדי במדווי צמר — ויצאה, בליל שבירה מן הבית. דבורה לא ניסתה לעצור אותה. עבור דניאל אמרה שהילד נפטר ואשתו השתגעה וברחה. מריאנה הלכה בשדות, נטולת תקווה. הרגישה שכלום אינה שווה. השתוקקה רק להאכיל את עדי, למצוא פינה חמה. פתאום פגשה באשה בשם שולמית ליד הבאר. זו ראתה אותה דלה, קפואה, וללא שאלות, קיבלה אותה. הביאה אותה ואת התינוק לביתה, חיממה, השקתה והזינה. שולמית גלתה שסבתה היא אגלאה — זקנה שיצאה להתבודד ביער, כי חשדו בה שהיא מכשפה, אך האמת — עוזרת וסועדת חולים ותינוקות. אגלאה גילתה שמריאנה חלתה כי בהריונה ביקרה רבות בקבר הסבתא, והביאה “רוח רעה” על הילד, ולכן דועך. אצל אגלאה טופלה מריאנה, ועדי הבריא בביתה ביער, מסכת ניסית של חסד וריפוי. כשהתחזקו, חזרו לכפר, שם נרקמה ידידות עמוקה עם שולמית, שעזרה והיטיבה עמה כאם שנייה. ובינתיים, בכפר של דניאל, האבל והאשמה חנקו את דבורה, ואחרי שסבלה את גזר דינה מתה אף היא. דניאל, כשחזר וגילה שאיבד הכל, כמעט איבד דעתו; מרחק של שנה כמעט נטרפה עליו דעתו. בסוף, רגע לפני שהתייאש לגמרי והלך לטבוע בביצה, נשמעה פתאום קריאת אהבתו — מריאנה הופיעה בחייו שוב בחסד משמיים. בקושי רב הצליח להשתחרר מהבוץ, והאהבה חיברה ביניהם מחדש. דניאל גילה שעדי והשניים חי, והשמחה הייתה אדירה. החליטו לעזוב את הבית הישן ולעבור לכפר החדש, ליד שולמית — ידידה שהייתה זרה בדם אך אם בלב. והחיים נבנו מחדש. אך את קברה של דבורה, מי שנשבתה בכוח, כיסו העשבים, ונעלמה מנפשות כולם — הסיפור של מי שגזר על עצמה אסון בשם קנאה וגאווה נשכח…

גורלות נשים. מרים נפטרה סבתא חנה, והעולם של מרים החשיך.

08

אוקסנה, את עסוקה? – שאלה אמא כשנכנסה לחדר של הבת שלה. – דקה, אמא. אני שולחת עכשיו מייל ומיד באה לעזור, – ענתה אוקסנה בעודה מול המסך. – חסר ליונס למיונז, והיה חסר לי שמיר – שכחתי לקנות. אולי תקפצי לסופר מהר לפני שנסגר? – בסדר. – מצטערת שאני מטרידה אותך – כבר עשית תסרוקת, הראש שלי כבר סחרחר מהחג הזה, – נאנחה אמא. – סיימתי, – סגרה אוקסנה את הלפטופ ופנתה לאמא. – מה אמרת? היא נעלה מגפיים, לבשה מעיל, לא שמה כובע כדי לא להרוס את התסרוקת. החנות ממש מעבר, לא תספיק לקפוא. היה קריר בחוץ, שלג דק ירד – ממש אגדה של ערב ראש השנה. במכולת כמעט לא היו אנשים – רק מי ששכח משהו בסידורים האחרונים. שמיר היה רק בתוך חבילה יחד עם פטרוזיליה ובצל, די נבול. אוקסנה רצתה להתקשר לאמא לשאול אם מספיק לה, אבל גילתה שהשאירה את הטלפון בבית. היא החליטה לקחת את חבילת הירק, בחרה גם מיונז מהמדף הדליל, שילמה ויצאה החוצה. עוד לא הספיקה להתרחק, ומזווית הרחוב זינקה עליה מכונית עם אורות מסנוורים. אוקסנה קפצה הצידה, עקב המגף החליק על קרח מכוסה שלג דק, והקרסול התעקם. היא נפלה על המדרכה, התיק עף. ניסתה לקום, כאב עז הציף את הקרסול ודמעות זלגו. אף אחד לא היה בסביבה, ואין טלפון. מה עושים? פתאום שמעה דלת רכב נסגרת מאחור. – הכל בסדר? נפצעת? – התכופף לעברה גבר צעיר. – את מצליחה לעמוד? תני לי לעזור – מושיט לה יד. – נראה לי ששברת לי את הרגל עם האוטו שלך, – סיננה בבכי, מתעלמת מידו. – את בעצמך אשמה. על עקבים בלילה? – לך לך, – התעצבנה, מתייפחת. – את מתכוונת לשבת כאן עד הבוקר? טוב, אני לא רוצח של בנות יפות. איפה את גרה? – שם. – הצביעה אוקסנה על הבניין הסמוך. הגבר נעלם, אבל חזרת המכונית הביאה אותו חזרה אליה. – אני מרימה אותך, אל תדרכי על הקרסול. אחת, שתיים, שלוש – ועוד לפני שהספיקה למחות, הרים אותה בזהירות. – עומדת? – שואל, חוסם לה את הדלת עם רגלו, פותח את הרכב. – התיק שלי, – צעקה כשנחתה על המושב. הוא החזיר לה את התיק. מול הבניין, עזר לה לצאת, הרים אותה בזרועותיו. – המפתח בתיק? אמא בבית? – כן. – תקלידי את הקוד, תקראי לאמא שתפתח. אין להם מעלית. הוא טיפס איתה שלוש קומות. שמעה אותו מתנשף, טיפות זיעה על הרקות – “מגיע לך, ככה תלמד,” חשבה לעצמה. – תוריד אותי, מכאן אני מסתדרת לבד, – ביקשה מול הדלת. דלת נפתחה, אמא הופיעה: – אוקסנה? מה קורה פה? הגבר פשוט נכנס, הניח את אוקסנה, נשם עמוק. – תביאי כיסא, – אמר לאמא המזועזעת. אמא רצה להביא כיסא. אוקסנה התיישבה, הרגל מורמת. הגבר כרע לפניה, תפס את הקרסול, שלף את מגף, אוקסנה צרחה. – מה אתה עושה? כואב! – מה קורה פה? היא סובלת! – אמא צועקת. – זה רק נקע, אני רופא. תביאי קרח. מהר. אמא רצה למטבח, חזרה עם עוף קפוא. – תניחי על הקרסול. הגבר יוצא להביא תחבושת אלסטית מהרכב ומחזיר לה את התיק. – אולי גנב? – לוחשת אמא. – אמא, הוא הישיב אותי הביתה בעצמו. הוא חוזר, בודק, קושר. – עכשיו אפשר לדרוך? – עברנו ל”את”… כן, – עונה אוקסנה. – תה? – שואלת אמא. – בפעם אחרת, יש לי משמרת. – אתה עוד תבוא? – שואלת אוקסנה. הוא מחייך. כעבור חודשיים עברה אוקסנה אליו. – הוא אפילו לא גרוש! מה אם אשתו תחזור? – אומרת אמא. – היא לא תחזור. שנה עברה, אוקסנה למדה להבין את אשתו – תמיד הוא נקרא לבית החולים, גם בחגים. הגיע ערב ראש השנה. אוקסנה כבר התרגשה – שמלה חדשה מוכנה, השולחן ערוך, מחכה לולרי. פתאום הוא מקבל טלפון – “הבת עצובה, מחכה לי, לא רוצה לישון.” – ולרי, נשארו שלוש שעות, – הקול שלה חנוק מדמעות. – אחזור מהר. אני רק מרדים אותה וחוזר. אבל הוא לא שב. היא מנסה לא להתקשר – אולי נוהג. שולחת הודעה – שקט. עוברת שעה, שתיים, חצות מתקרב, ולרי לא מגיע. מתוך בדידות נזכרת קשישה בדירה למטה. מביאה לה סלט, עוגה – שלא תהיה לבד. הקשישה מספרת את סיפור אהבת חייה – איך איבדה את אהובה כי לא סלחה, וכמה חרטה. – חבל שלא דיברתי, לא סליחה, – דמעות בעיניה. – אם את אוהבת אותו, תסלחי, אל תקנאי. תעשי מה שהלב שלך אומר. ולרי חזר רק בבוקר: – סליחה, לא יודע מה קרה. אולי משהו שם לי בתה… – למה אתה לא מתגרש ממנה? – רק את הבת אני אוהב. את סומכת עלי? – בוא נברח, – היא מבקשת. – אני אוהב אותך. אוקסנה נזכרת שוב במילים של השכנה: “אם את אוהבת, תלחמי. תעשי מה שהלב שלך אומר.” היא מכבה את האורות, שוכבת לידו. “אוהבת אותך. כל כך.” כשאוהבים – אפשר לסלוח על הכל… חוץ מדבר אחד: שמפסיקים לאהוב אותך.

אביגיל, את עסוקה? שאלה אמא, כשהציצה לחדר של בתה.

09

מאז שאיגור חזר מהנופש – לא חזר באמת: הדרמה של לודמילה, השאלות של השכנה, והלילות הארוכים בלי מענה – סיפור מריר מתוק של אובדן, בגידה וגורל בשלהי הסתיו של 1988 בישראל

מאז החופשה שמעון לא חזר נו, יעל, בעלך לא מתקשר, לא

04