את יודעת, רוני, שבזמן האחרון הלקוחות כמה שפחות אמרה אורית, מנגב את האף ומידדת את גב כיסאה בכסא שבפינת בית קפה בתל אביב. אולי לא היה לי רעיון נבון לעזוב את המשרד?
חזרי לשם, חייך רוני בקול רגוע כשהיא מערבבת את הקפוצינו. הם יקבלו אותך בזרועות פתוחות.
אורית פיהלה והנהנה בראש.
אה, נו, יותר טוב להיות עצמאית מאשר להיות תחת פיקוח מתמיד של המנהלים. רק צריך לדחוף יותר קדימה.
בחצי השנה האחרונה היא השקיעה את מרובה האנרגיה בפיתוח עסק הצילום שלה. בנתה תיק עבודות, הקימה דף באינסטגרם, העלתה תצלומים בקביעות. לקוחות הגיעו, אבל לעיתים הם נדודים שבוע עמוס בצילומים, שבוע אחר שקט והרי רוחות בחשבון. היא הבינה שצריך זמן, סבלנות והרבה, הרבה מאמץ.
רוני עבדה בחברת אלקטרוניקה גדולה בחולון, מוכרת ויועצת לקוחות. עם חיוך קל ויכולת לשוחח על כל נושא אפשרי, היא מצאה חיבור מהיר עם הקונים. כשדיברו על חגים משפחתיים או ימי הולדת, היא ציינה לעיתים את החברתה הצלמת. כמה פעמים זה הוביל לאורית הזמנות קטנות, אבל תמיד חמודות.
זוכרת את הזוג שהגיע לשבוע שעבר? שתתה רוני קפה והציצה בעיניים. שלחתי אותם אלייך לצילומי ילדים.
אה, כן, כן, הנהנה אורית. תודה על זה. אנשים חביבים, והילד מתוק עד כדי כך.
אין צורך בתודה, נענע רוני את ידה. רק שבפעם הבאה תזכירי לי אחוז.
אורית עצרה עם הספל בחצי פיה.
מה?
זה הגיוני, השימה רוני בכתפיים. אני מביאה לך לקוחות, את מצלם. אם כן, אנחנו שותפים.
אורית הביטה ברוני לרגע, מנסה להבין אם היא מתלוצצת. אחרי דקה היא נזכה וצחקה.
את מפחידה אותי עם ההומור שלך לפעמים.
תעזבי, חייך רוני. רק המחשבות החוצה.
הדיחה נחלפה בנושאים אחרים סדרות, מכרים משותפים, תוכניות סוף השבוע. אורית כמעט שכחה מההערה המוזרה. כנראה שמדובר בבדיחה שלא נחתה.
… החודשים עברו ברצף של צילומים. אורית תעדה משפחות בפארק, ימי הולדת של ילדים בחדרי משחק, פורטרטים מקצועיים למשרות. היא פרסמה מודעות באתרי שירותים, חיברה שיתופי פעולה עם מארגני אירועים, בקשה מהלקוחות להשאיר חוות דעת. קהל הלקוחות גדל לאט, אך יציב.
רוני המשיכה להקפיצי את “התרומה” שלה: פעם אחת אומרת בחן: “בלעדיי היית בלי עבודה”, ופעם אחרת מתלוננת: “הגעתי אלייך עם כל כך הרבה אנשים, ולא קיבלת אף תגמול”. אורית נאנחה, ידעה שרוני אוהבת להעצים את תפקידה זה רק חלק מהאופי שלה. היא כן הביאה כמה לקוחות, אבל גם בלעדיה אורית הייתה מצליחה.
יום אחד אורית נכנסה לביקור אצל רוני. רוני נראתה חולה: עור חיוור, מעגלי שחור מתחת לעיניים. תוך כדי שתיית תה היא פתאום חישתה:
זה, אני מסיימת.
מה קרה? הרימה אורית את מבטה מהטלפון שבו ערכה תמונות.
אני מתפטרת, גסה רוני את פניה עם כפות ידיה. נמאס לי מהחנות הזאת. הלקוחות תמיד מתלוננים, ההנהלה לוחצת, המשמרת בלתי סבירה. נמאס לי.
ברצינות? שמעה אורית, מניחה את הטלפון. איך את מתכננת לחיות?
עדיין לא יודעת, נענעה רוני. אולי אקח חופשה, אולי אחפש משרד, אולי אעבור מקצוע. עדיין לא החלטתי.
החלטה נועזת, קיבלה אורית בחיוך: אם את בטוחה, אז בהצלחה.
השבועות שלאחר ההתפטרות רוני חייתה באווירה רגועה: פגשתה חברות, קנתה בחנויות, פרסמה באינסטגרם תמונות עם כתוביות כמו “חופש מגיע” ו-“היום אני חיה בשביל עצמי”. היא לא העלתה קורות חיים ולא הלכה לראיונות. כשאורית שאלה מה קורה עם חיפוש עבודה, היא ענתה בחשש: “מחפשת, אבל עדיין לא מצאתי משהו מעניין”.
אבל אחרי כחודש הטון השתנה. רוני התחילה להתלונן:
הלוואות גרועות, היא ציינה בקצת תוקפנות את המסך. שלישי בפעם שהבנק מתקשר לי על תשלום מאחר.
חשבת על עבודה זמנית בינתיים? הציעה אורית בעדינות. משהו עד שתמצאי את מה שאת רוצה.
איפה תמצאי? הקטנה רוני. או משכורת של כמה אגורות או דרישות קוסמיות. אני לא אסכימה לעבוד בכל דבר, יש לי השכלה וניסיון.
אורית שמרה על שקט, ידעה שהוויכוח לא יוביל למסקנה. רוני, כנראה, חיכתה לניסים: מקומות עבודה מושלמים שירדו מהשמיים, או כסף שיימצא מעצמו.
בינתיים העבודה של אורית הלכה וגדלה. היא צילמה חתונה מפוארת בירושלים זוג היה נעים, מלא תודה. הכל הייתה מסודרת מראש: רשימת קטעים שחובה לצלם, האישה תכננה והגבר תומך בכל רעיון. היום היה מלא, מההכנות ועד החופה ועד הארוחה. אורית חזרה הביתה עייפה, אבל מרוצה. עריכת התמונות לקחה כמה ימים, והזוג אפילו ביקש עריכה של סרטון קצר עם הרגעים הטובים ביותר. התשלום היה 10,000 ש”ח, מה שהכסה את ההוצאות של החודש.
באותו ערב צלצלה הטלפון של רוני.
היי, קראה בקול עסוק. צריך לדבר.
על מה? המשיכה אורית לערוך את הצילומים.
את הצטלמת חתונה בשבוע שעבר?
כן, בדיוק. מה?
הזוג הזה אני הפניתי אלייך. האישה קנתה אצלנו מוצר אלקטרוני לפני חמש חודשים, ואני סיפרתי לה עלייך.
אורית חייכה במרירות. האישה באמת מצאה אותה באינסטגרם לאחר חיפוש ממושך.
קארן, היא מצאה אותי באינסטגרם.
אז מה? הגיבה רוני בקול חנוק. אני סיפרתי לה עליך, היא זכרה אותך והגיעה אלייך. זאת אומרת, אני חלק מההצלחה. תעבירי לי 10,000 ש”ח.
אורית נבהלה.
מה? אתה צוחק?
לא, ברצינות. אני עזרתי, ואני רוצה את החלק שלי.
אורית ניסה לשמור על קור רוח.
את מתכוונת למה? רק הזכרת את שמי כמה פעמים בחצי שנה. זה לא הופך אותך לשותפה עסקית.
זה כן, ענתה רוני בקשקשת. בלי ההמלצה שלך היא לא הייתה מוצאת אותי.
בלי ההמלצה היא הייתה מוצאת צלם אחר, התגוננה אורית, מתרעמת. ההכנסות שלי תלויות בעבודה שלי, בכישורים ובמאמץ. את כאן לא קשורה.
קול רוני הקפיא. אם כך, אני לא קשורה? כשחסרים לי לקוחות, אני מתלוננת עליך. כשאני שולחת אנשים, אני שמחה. ועכשיו, כשהכסף בא, אני כבר לא נדרשת?
זה שטות, אמרה אורית, משיחה מצחו. את במצב כלכלי קשה, אני מבינה. אבל זה לא תירוץ לדרוש כסף על המלצה פשוטה. את פרשת את עצמך מהעבודה, ואתה מנסה למשוך כסף ממני?
חבר אמת היה עוזר, קיוותה רוני, קולו נוקשה. אני לא מבקשת ממך לממן אותי, רק לקבל את שמגיע לי.
את לא קיבלת דבר, חיזקה אורית. הזכרת את שמי כמה פעמים זה לא עבודה. זה פיקוד על ידיד.
את חמדנית, צחקה רוני כועסת. חשבת שאת שונה, אבל את בדיוק כמוני. קיבלת כסף ושכחת מי עזר לך.
עזרת? התפרצה אורית. אמרת כמה אנשים שיש לך חברה מצלמת זה ההשקעה שלך. אני משקיעה שעות, כסף, ציוד, עריכה עד השעה שלוש בלילה. ומה עשית? ישבת על הספה וצפית בסדרות.
חושבת שאת מצליחה לבד? קראה רוני בקול כמעט קר. בלי שלי לא היית משיגה דבר.
את יודעת מה, קארן, השאירה אורית נשימה עמוקה. נמאס לי להקשיב. תטפל בעצמך, תמצא עבודה, תפרנס את עצמך כמו מבוגר. אל תדרש ממני דבר שלא שלך.
את כבר לא החברה שלי, קראה רוני וקילפה את השיחה.
אורית ישבה כמה דקות עם הטלפון ביד, מנסה לעכל. המצב היה כל כך לא ייאמן לדרוש כסף רק על אזכור שם? איזה סוג של סחיטה זה?
היא פתחה את האפליקציה, חסמה את רוני, חסמה גם את החשבון ברשתות, הוסיפה את המספר לרשימת השחורים. ללא הסבר, בלי פרידה חיתכה את הקשר בלחיצה אחת.
אורית נשענה על הספה, עצמה את עיניה. כמה זמן היא סבלה מרמזים והצהרות על “רווח משותף”? כמה פעמים היא התעלמה מהתגובות הרעילות, מתנצלת באופי של חברות? האזהרות היו שם מההתחלה צריך היה לשים לב.
חברים אמיתיים לא דורשים תשלום עבור עזרה. הם לא מנסים להפעיל תחושת אשמה כדי לקבל כסף. הם שמחים להצלחותיך, תומכים בכישלונות ולא מצפים לתמורה כספית.
אורית פקחה את העיניים, הביטה במסך המחשב שבו נחתה תמונה שלא עברה עריכה. צריך להמשיך לעבוד, להרחיב את העסק, למצוא לקוחות חדשים, לשכלל את הכישורים. והכי חשוב להיות מוקפת באנשים שלא מודדים חברות בכסף.
