כשהתחתנתי עם עמיחי לפני חמש עשרה שנה, הבנתי מיד מחמותי שאין שום סיכוי שנהיה פעם חברות. אמנם נישאנו, אך לי ולעמיחי לא היו ילדים. חיכינו להם עשר שנים ארוכות ומכאיבות, ואז, ברוך השם, זכינו סוף סוף בבן ובבת.
בשנים הללו עמיחי עבד טוב מאוד. הוא היה מנכ”ל בחברה מוכרת בתל אביב, וזה אפשר לי לקחת חופשת לידה ולדאוג לילדים הקטנים בבית. זה התאים לי מאוד.
אמא שלי גרה הרחק בצפון, כך שלא יכלה לעזור לי. חמותי, לעומת זאת, לא שינתה את היחס שלה אליי כל אותן חמש עשרה שנה. מבחינתה הייתי כלום, איזו קיבוצניקית פשוטה שלקחה לה את הבן. היא תמיד חיפשה לו “בת-זוג ראויה יותר.” אבל עמיחי בחר בי.
כל האושר שלי התרסק ברגע.
יום אחד חזרתי עם הילדים מטיול בפארק ופתאום שמתי לב שיש פתק קטן על השידה. בעודי הולכת לכיוון השידה, הבנתי שגם הבגדים של עמיחי אינם בבית. הוא עזב אותנו, ועל הפתק כתב בכתב יד חפוז: “סליחה, התאהבתי במישהי אחרת. אל תחפשי אותי, אני יודע שאת חזקה ותתמודדי… תאמיני לי, זה לטובה.”
התקשרתי מיד לעמיחי, אך קיבלתי רק דממה. לא ענה יותר לטלפונים. עמיחי נעלם כליל מחיינו, והשאיר אותי עם הילדים להתמודד לבד. לא ידעתי כלום – איפה הוא, עם מי הוא. בלית ברירה, התקשרתי לחמותי.
“כמובן שזה באשמתך,” אמרה בניצחון. “ידעתי שזה ייגמר ככה. מה חשבת שיקרה?”
הייתי מבולבל לחלוטין מדוע אני אשמה? מה עשיתי רע? לא היה לי קל לקבל את זה, ויותר מכך היה לי קשה לחשוב איך להמשיך מכאן. עמיחי לא השאיר לנו שקל, כמעט ולא הייתה לי פרנסה.
לא יכולתי עדיין לצאת לעבודה, כי לא היה לי עם מי להשאיר את הילדים. ואז נזכרתי שבעבר הייתה לי עבודה מהבית הייתי כותב עבודות אקדמיות בתשלום. כך גרדתי קצת כסף, והצלחתי להחזיק פחות או יותר עוד שישה חודשים. בכל התקופה הזו עמיחי אפילו לא התקשר או שלח הודעה.
***
דפיקות בדלת ערב אחד, בסתיו, גרמו לי לחשוב שאולי זה שכן. כשפתחתי ראיתי את חמותי בפתח. עוד לפני שנכנסה, כבר פרצה בבכי. הזמנתי אותה להיכנס. התברר שאותה אישה שגרמה לעמיחי לעזוב את הבית היא נוכלת, רימתה אותו, והשניים נשארו כמעט חסרי כל. עכשיו, חמותי בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל המים והתחננה שאאפשר לה לבוא לגור איתנו.
ואני, ביני לבין עצמי, עדיין מתלבט: האם לסלוח לה, או לעשות בדיוק כפי שהם עשו בי להוציא אותה מחיי?
באותו רגע הבנתי, שהחיים מלאים בתפניות מפתיעות, ולמרות הכאב לפעמים דווקא חמלה היא התשובה, גם אם אי אפשר לשכוח הכל. בתור אבא, חשוב לי להראות לילדי שגם בזמנים הכי קשים אפשר לבחור אנושיות.
