בלגן בארון, ערימות של בגדים לא מגוהצים ומרק חמוץ במקרר זו לא האישה שעליה חלמתי, אבל זה בדיוק מה שקיבלתי לאורך השנים.
בלגן בארון, ערימות בגדים לא מגוהצים ומרק חמוץ במקרר החלטתי להעיר לעינת בעדינות, ובסוף גם אני הייתי אשם.
התאהבתי בעינת מהרגע הראשון. אי אפשר היה להתעלם מיופיה, היא הייתה מיוחדת במינה. חשבתי שנפל בחלקי מזל גדול: חכמה, מושכת, מסודרת. לא חיכיתי הרבה והצעתי לה נישואין.
אחרי החתונה עברנו לדירה משותפת בתל אביב. אגב, עינת מיד אמרה שהיא לא ממש אוהבת עבודות הבית ומוכנה לעבוד במשרה מלאה, כל עוד נחלק בינינו את מטלות הבית באופן שווה. אין לי בעיה עם זה, הסכמתי. אז זה היה נראה לי מהלך פיקח ונכון, אבל היום אני מלא אכזבה.
חילקנו את המשימות בבית, כל אחד ידע מה מוטל עליו. עינת הייתה בטוחה שהיא תוכל לשלב בין קריירה למטלות הבית, חלומה הגדול. לא התווכחתי איתה.
אבל אחרי חצי שנה של נישואין, הבנתי שמשהו השתבש. המציאות שינתה את הכללים. עינת לא הצליחה לפרוץ בתחום המקצועי. היא עבדה מדי פעם באיזו חברה לא מוכרת, שעות לא קבועות עם משכורת לא יציבה. את הכסף שלה היא הוציאה ברובו על דברים שקשורים אליה, ואני נאלץ לעבוד מסביב לשעון. לעינת לא הייתה בעיה להזכיר לי בדיוק מה אני צריך לעשות, אבל לפעמים היא העלימה עין מהמטלות שלה.
בהתחלה עינת הייתה חרוצה, אבל עם הזמן ההתלהבות שלה דעכה. זה לא הפריע לי יותר מדי עד שההזנחה הפכה להיות גלויה. הבלגן בבית היה פשוט בולט בכל פינה.
היו ערימות בגדים על הכיסאות, בגדים לא מגוהצים בארון, אבל somehow עינת הצליחה להפוך את הכל עליי. כאילו, היא גם עובדת ומכניסה כסף, אז למה קשה לי לעזור לה? נעלבתי מהגישה הזאת. לא מספיק שאני עובד קשה בשביל שניים, אני גם צריך להשתלט על כל הבית? הרי הסכמנו על חלוקה ברורה מראש.
ואתמול מצאתי מרק חמוץ במקרר, ריח חריף שיכול היה להעיף את כל הג’וקים מהבית. קיוויתי שאחרי הלידה, עינת תיקח את העניינים לידיים. שיציאה לחופשת לידה תתן לה יותר זמן לדאוג לבית. אבל זה רק הלך והחמיר. אני חושב שהיה יותר קל לי בלי אישה בכלל. בנוסף, נוספו ויכוחים בלתי פוסקים. אני צריך להבין אותה, לשים את עצמי במקום שלה. אבל מי שם את עצמו במקום שלי? אני לא נופש בכל יום, אני עובד. גם במשרד, וגם מהבית, וגם שומר על הסדר. כל מה שאני רוצה זה קצת מנוחה.
אני לא מבין מה עינת עושה כל היום בחופשת הלידה שלא נשאר לה זמן להכין ארוחת ערב? או לפחות לסדר קצת בבית. זה באמת כל כך מסובך? הילד שלנו בן שבעה חודשים, רוב היום הוא ישן. בזמן הזה אפשר לפחות להעביר סמרטוט. מה יהיה כשיהיה לנו עוד ילד? אני עדיין מאמין בשוויון ובסיוע הדדי. אני מוכן לקבל ולתמוך, אבל אני צריך שיתמכו בי גם. משום מה עינת לא מבינה אותי.
אני לא רוצה להרוס את המשפחה, כי אני אוהב מאוד את הילד שלנו. אבל לא יודע איך להמשיך את הקרקס הזה. אני מרגיש שהסבלנות שלי אוטוטו נגמרת.
היום למדתי שאסור להבליג בלי סוף, ושצריך למצוא דרך לדבר על הדברים בעיניים פקוחות ובאהבה. אחרת, אולי כל אחד נשאר עם הבלגן שלו, ולא נשאר מהמשפחה כלום.
