בלגן בארון, הרי בגדים לא מגוהצים ומרק חמוץ במקרר זאת לא האישה שהתחתנתי איתה, אבל מזאת בדיוק יצאתי בסוף.
בלגן בארון, הרים של בגדים לא מגוהצים ומרק חמוץ במקרר החלטתי ברגישות להעיר לאשתי, ובסוף יצא שאני גם אשם.
התאהבתי באסתר מהרגע הראשון. היופי שלה פשוט בלתי ניתן להתעלמות. הרבה זמן הייתי משוכנע שאני בר מזל יש לי בחורה חכמה, מושכת ומסודרת. לא חיכיתי יותר מדי והצעתי לה נישואין.
אחר כך החלטנו לעבור לגור יחד. אגב, אסתר אמרה מראש שבישול וניקיון לא בדיוק התחביב שלה, והיא דווקא מאד רוצה לעבוד בתפקיד שלה, אבל שבקשר לבית הכל יהיה חצי-חצי. אני לא מהדביקים, אז הסכמתי. אז זה נחשב לי ממש חכם ונכון, אבל בהמשך, התברר שזו הייתה טעות.
חילקנו בינינו את המשימות בבית. אשתי הבטיחה שיהיה לה קל לשלב בין עבודה לבין מטלות הבית, וגם לא הפריע לה לחזור מבית העסק הלא-יציב שלה ולהיכנס לעניין ולפחות להשאיר מעט סדר אחריה. גם אני לא התווכחתי.
אבל אחרי חצי שנה של נישואין, פתאום הכול השתבש. החיים עשו פקסים משלהם לכללים שלנו. אסתר לא התקדמה לקריירה חלומית, אלא נתקעה בגוב זמני בחברת סטארט-אפ לא ידועה, עם שעות תלושות ותלושי שכר תלויים באוויר. את הכסף היא שרפה על שטויות, ובעיקר על בגדים. ואני? עבדתי מים לים ולים עוד קצת. אבל אשתי לא שכחה לרגע את חלוקת התפקידים המקורית. את מה שצריך לעשות אני עושה. ואת מה שהיא צריכה לעשות לפעמים היא פשוט… שוכחת. נו, תל אביב.
בהתחלה אסתר לקחה ברצינות את החלק שלה, אבל לאט לאט החשק התפוגג. לא התערבתי, עד שהזנחת הבית התחילה לעקוץ בעין.
כסאות עמוסים בגדים, ערימות בארון כל מה שלא הספקתי לגהץ, הפך לצבר אימתני. והאשמה? כרגיל, מופנית אליי. גם אתה עובד, גם אתה מכניס כסף קשה לך לעזור קצת? נפגעתי מהגישה. לא רק שאני מזיע בעבודה בשביל שנינו, אני צריך גם לדאוג לכל מה שקורה בבית? הרי חילקנו הכול ביושר מההתחלה.
ואתמול, מצאתי מרק עוף חמוץ במקרר, ריח שיכול להפריח יתושים מגן סאקר. הייתי בטוח שאחרי הלידה אסתר תתעורר תצא לחופשת לידה, תתפנה לבית. אבל התוצאה? עוד יותר גרוע. לפעמים אני חושב שהחיים היו יותר קלים בלי אישה בכלל. ועכשיו נוסף לזה גם ריבים בלתי פוסקים. אתה צריך להבין אותי ולהיכנס לנעליים שלי! היא אומרת. אבל מי מבין אותי? אני לא הולך יום-יום לאיזה צימר בצפון, אלא עובד גם במשרד וגם מהבית, ולפחות רוצה קצת שקט.
אני לא מבין מה אסתר עושה כל היום בחופשת הלידה למה אי אפשר לבשל ארוחת ערב? או לפחות לשים דברים במקום. מה, זה כזה קשה? הילדה שלנו בסך הכול בת 7 חודשים, רוב היום היא פשוט ישנה. בזמן הזה אפשר לפחות לנקות אבק. מה יקרה כשהילד הבא יגיע? אני עדיין בעד שוויון ועזרה הדדית, מוכן לתמוך ולסבול, אבל צריך שגם אני אקבל את אותו הדבר. משום מה, אסתר פשוט לא קולטת.
אני לא רוצה לפרק את המשפחה אוהב את הילדה שלי עד הירח וחזרה. אבל להמשיך במופע הזה? נראה לי שהסבלנות שלי כבר הולכת ואוזלת.
אז מה אתם אומרים צד מי אתם פה?
