בלגן בארון, ערימות של בגדים לא מגוהצים ומרק קר ומקולקל במקרר זו לא האישה שחשבתי שאשא, אבל זו בדיוק מה שקיבלתי בסופו של דבר.
בלגן בארון, הררי בגדים מופקרים וסיר מרק חמוץ במקרר החלטתי להעיר בקול שקט לדפנה, אבל בסוף גם אני הייתי אשם.
התאהבתי בדפנה מהרגע הראשון. אי אפשר היה להתעלם מהיופי שלה. במשך זמן רב הייתי בטוח שזכיתי במזל: הבחורה הכי חכמה, הכי יפה, הכי מסודרת. לא חיכיתי הרבה והצעתי לה נישואין.
אחר-כך החלטנו לעבור לגור יחד בתל אביב. דפנה הדגישה מראש שהיא לא מחובבת יותר מדי עבודות בית, ומוכנה לעבוד במשרה שלה, בתנאי שנחלק את כל המטלות. אני לא אחד שמתרברב, אז הסכמתי בזמנו זה נשמע הגיוני ונכון, אבל בהמשך זה אכזב מאוד.
אז הישבנו, חילקנו בינינו את האחריות במשפחה החדשה שלנו. היא הבטיחה שתוכל לשלב בית ועבודה, כמו שתמיד חלמה. אז לא התווכחתי איתה בכלל.
אבל אחרי חצי שנה של נישואין, הבנתי שמשהו לא עובד כמו שצריך. החיים קבעו את החוקים שלהם. דפנה שלי לא הפכה להצלחה שעבדה בשבילה; היא מצאה עבודה זמנית בחברה לא מוכרת, בלי שעות קבועות ובלי משכורת מסודרת. את הכסף שהרוויחה השקיעה רק בדברים שלה. אני עבדתי מבוקר עד ערב ושילמתי על הכל. אבל אשתי לא שכחה את חלוקת המטלות, היא ידעה בדיוק מה אני חייב לעשות, אבל לא תמיד הזכירה לעצמה מה עליה לעשות.
בהתחלה היא הייתה משקיעה בעבודות הבית, אבל לאט לאט ההתלהבות שלה דעכה. לא הלחצתי אותה עד שההזנחה התחילה להיות מופגנת. הבית היה כאוס מוחלט.
בגדים גודשים את הכיסאות, ערימות של בגדים לא מגוהצים באותם ארונות, ודפנה מצאה דרך להאשים אותי בכל זה “גם אתה עובד, גם אתה מרוויח כסף, אין לך כוח קצת לעזור לי?” נפגעתי מהגישה הזו. גם ככה אני מתאמץ לפרנס את שנינו, ועכשיו לנהל גם את הבית? חילקנו אחריות בצורה שוויונית מההתחלה.
ואתמול מצאתי סיר מרק ירקות חמוץ במקרר, שהריח שלו יכול להבריח אפילו חתולים משוטטים מחדר המדרגות. הייתי בטוח שאחרי שהילד יוולד דפנה תתפוס פיקוד. שהיא תצא לחופשת לידה ותהיה לה יותר זמן לבית, אבל זה רק הפך גרוע יותר. לפעמים נדמה לי שעדיף לי בלי אישה בכלל. לזה עכשיו נוספות מריבות בלתי נגמרות. כולם מצפים שאתחשב באשתי, שאניח את עצמי בנעליה. אבל מי באמת מתחשב בי? אני לא נוסע לספא מדי יום, אני עובד. גם בעבודה וגם אחרי שעות אני ממשיך לעבוד מהבית ולדאוג שהכול יתקתק. וכל מה שאני רוצה זה רק טיפה מנוחה.
אני לא מצליח להבין מה דפנה עושה כל היום בחופשת לידה שהיא לא מצליחה לבשל ארוחה? אפילו למיין בגדים האם זה באמת כל כך קשה? הילד שלנו בן שבעה חודשים, רוב היום הוא ישן. בזמן הזה אפשר לפחות לנקות קצת אבק בבית. מה יהיה כאשר ייוולד לנו ילד שני? אני עדיין מאמין בשוויון ובגישה של סיוע הדדי. אני מוכן לקבל ולעזור בהכל, אבל אני צריך לקבל את אותו הדבר בחזרה. משום מה דפנה אינה מבינה אותי.
אני לא רוצה להרוס את המשפחה, כי אני אוהב את הילד שלנו מאוד. אבל אני לא יודע איך להמשיך עם הקרקס הזה. נדמה לי שסבלנותי עומדת להיגמר.
