בילדותי, אחי הצעיר תמיד היה המועדף בעיני אמא שלי וסבתא שלי. הן העריצו אותו, שמו אותו במרכז, בעוד אני נשארתי בצד. תמיד קיבל את הצעצועים הכי טובים, את השוקולדים, את הבורקסים והפירות הכי טעימים. לעומת זאת, אותי שכחו לא פעם, השאירו אותי לנקות אחריו, לסדר לו את המיטה ולהכין לו ארוחת בוקר. הרגשתי פגועה מאוד מהיחס הזה, כאילו אני משרתת שלו, רצה למלא כל בקשה שלו.
הדפוס הזה הכעיס אותי במיוחד לנוכח העובדה שאמא שלי חוותה בעצמה יחס לא הוגן מבעלה, מה שהוביל בסוף לגירושין ביניהם. ועכשיו, ראיתי אותה מגדלת ילד שמקבל יחס מיוחד שמזכיר את אותם נהגים ישנים. בכל פעם שניסיתי להתנגד, השתיקו אותי במהירות ומעמדי בבית לא השתנה. אני זוכרת היטב את הקושי בתקופת הלימודים לסיום התיכון, כאשר התכוננתי במרץ לבגרויות. בזמן שלמדתי, אמא וסבתא התקשרו אליי כל רגע, עם דרישות לעזוב הכל וללכת להאכיל את אחי. “אחיך הוא הדבר הכי חשוב,” הן אמרו שוב ושוב, תמיד העדיפו את הצרכים שלו. למרות הכל, בכוח ההתמדה, עברתי את הבגרויות, אבל הלחץ היה עצום.
כשעמדתי בפני מבחני הקבלה לאוניברסיטה, סבתי אפילו הטילה ספק בחשיבות הלימודים לנשים. היא עודדה אותי להתמקד בנישואים, בילדים ובניהול בית. למרות כל זאת, התעקשתי והשלמתי תואר באוניברסיטה. בנקודה הזו, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות תחת עומס כזה, והחלטתי לעזוב את הבית. נמאס לי להיות אחראית תמידית על אחי. אמא וסבתא שלי כעסו מאוד על עזיבתי, במיוחד כשהסבתא נאלצה לעזוב את עבודתה כדי לטפל בנכד שלה.
העזיבה הייתה החלטה לא קלה, אך הייתה הכרחית לטובת הבריאות הנפשית והצמיחה שלי. ידעתי שמגיע לי יותר מלהיות משרתת, והייתי נחושה לבנות לעצמי חיים שבהם אעריך ואכבד את עצמי. למדתי שחשוב להתעקש על הייחודיות והערך העצמי, גם אם הדרך לשינוי אינה פשוטה. רק כשאתה בוחר בעצמך ומאמין בערך שלך, אתה מוצא תחושת חופש אמיתית.
