בילדותי, אחי הקטן תמיד היה כוכב הערב מול עיני אמא וסבתא שלי. זה היה כמו הצגה בפסטיבל ישראל, בה הוא זכה לראשי תיבות של חיבה מכל כיוון. אני, לעומת זאת, התנדנדתי בפריפריה של תשומת הלב, כמעט בלתי נראית. כל טוב הארץ נחת אצלו: הצעצועים הכי שווים, עוגות גבינה מעולות, שקיות ביסלי בטעמים מיוחדים, וצלחות חוויאג עסיסי עם כל הפירות בשוק הכרמל. אני? הייתי שוכחת שתיים מתוך שלוש פעמים לאכול בעצמי, עסוקה בלנקות אחריו, לסדר לו את המיטה ואפילו להכין לו את השוקו בבוקר.
ברור שהתבאסתי, מי לא היה? זה הרגיש שאני המשרתת בטירה של ישראל הקטנה שלנו. והדבר הכי אבסורדי כל זה קרה למרות שאמא שלי בעצמה עברה קשיים עם בעלה לשעבר, שממש לא היה פרס נובל להתנהגות, בלשון המעטה. בסוף הם התגרשו, אבל פתאום היא בעצמה הופכת את אחי לנסיך קטן אותו דפוס בדיוק. בכל פעם שניסיתי למחות או אפילו להאבק על שנדליק אור בגז, התגובה הייתה מהירה יותר מהודעות ווטסאפ ביום עצמאות: תרדי מזה, לכי תכיני לאחיך אוכל! ועל כך אחיך הוא הכי חשוב, בהתמדה של 50 שנה של חינוך אשכנזי.
בשנה האחרונה בבית ספר, בזמן שכל הארץ עסוקה בבגרויות והראש עמוס כמו מדף בקניון עזריאלי, אני יושבת לומדת, ומקבלת שיחות מסבתא ואמא בערך כל חמש דקות תפסיקי ללמוד, לכי תכיני לו שניצל. איכשהו, עם כוח רצון ועם המון ביסלי, צלחתי את הבגרויות, אבל העומס היה הזיה. כשהתחלתי להתכונן לבחינות פסיכומטרי, סבתא כבר עשתה לי שיחה באורך פרק של פאודה על זה שללמוד זה מיותר, אישה צריכה להתחתן, לבשל ולנהל בית לא להתברבל בלימודים. כמובן שלא נשברתי למדתי, הוצאתי תואר ראשון סוף סוף.
בתום התואר, מרוב שהרגשתי כמו שהדואר לא מגיע לעין גדי פשוט קמתי והלכתי. לא מוכנה להיות הבייביסיטר הלאומית של אחי יותר. סבתא כמעט פתחה עצומה נגד ההתנתקות שלי, ומרוב תסכול אפילו עזבה את העבודה כדי לטפל בו במשרה מלאה.
העזיבה הייתה לא פשוטה, מתחרזת עם ההחלטות הקשות של דיבור ישראלי. אבל הייתה לי ברורה כמו ששמש יוקדת ביפו: מגיע לי יותר מהחיים של משרתת. מעכשיו רציתי חיים בהם מעריכים אותי לא רק בזכות היכולת להכין חביתה חמישה סגנונות, אלא פשוט בגלל מי שאני.
