החיים שלנו אינם צפויים ולא שואלים אם אנחנו מוכנים למכותיהם. הם מגיעים פתאום, בלי אזהרה, בלי רחמים, ולנו נותר רק שני מסלולים: להישבר או ללמוד לנשום דרך הכאב.
בגיל ארבעה עשר נאלצה אריאלה להישאר לבד בבית. אביהן עזב, ואמא, מיד אחרי זאת, נישאה לאיש אחר ועברה לגור איתו במושב קיבוץ נווה שלום.
אריאלה, תדאגי לבקעת הבית, סמואל לא רוצה שתשארי בביתו. את כבר כמעט בת בגרות, הגיע הזמן שתיקחי שליטה אמרה האם.
אמא, זה מפחיד אותי להיות לבד בלילה נאנחה אריאלה, אבל האם הייתה שמחה ולא שמעה את דמעותיה.
אף אחד לא יאכל אותך, ואני לא אשאל למה אביך עזב אותנו
שנה לאחר מכן נולדה לה עוד בת, ונקראה נעמה. האם קראה לאריאלה לביתה:
אחרי הלימודים תעזרי לי עם נעמה, ובערב תחזרי לביתך, וודאי שסמואל לא יראה אותך כאן.
אריאלה ניהלה את הבית, נשאה מים, ניקה, שיחקה עם נעמה, ובשעה שש בערב ברחה הביתה לפני שכרו של אביהן חזר מהעבודה בחצי השביעית.
בערב היא הכינה שיעורים, ובבוקר התארגנה לבד לבית הספר.
בגיל שש עשרה פרחה אריאלה, הפכה לבחורה נעימה ומקסימה, אם כי לבושה לא היה משוכלל. האם קנתה לה בגדים חדשים כשזה היה נדרש, והיא טיפלה בהם בזהירות כביסה, גיהוץ, שמירה על המראה. המורים בבית הספר לחצו על כך:
אריאלה גרה לבד, ללא אם, והבגדים שלה תמיד נקיים ומגוהצים זה מרשים, ולכן היא זכתה להערכה בכפר.
השכנה, הדודה רחל, הזמינה אותה לממרח ריבת תפוזים ולמלפפונים, ואריאלה גם עזרה לה ברכישות קטנות. לאחר סיום כיתה ט אמרה אריאלה לאם:
רוצה ללמוד קוסמטיקה במרכז העיר, רק צריך כסף לנסיעה באוטובוס כל יום.
האם הסכימה, ידעה שהקורס יאפשר לה להרוויח בעצמה ולצאת משלה. סמואל התלונן שהיא מבזבזת את כספו של המשפחה. המרחק למרכז היה 12 קילומטר, ולכן אריאלה הלכה כל יום למרכז, חוץ מסופי שבוע.
יום אחד ראה אותה בחור מקומי בשם אלון, סטודנט למכללה, שביקר בכפר רק בסופי שבוע ובחגים. אלון היה גבוה ונאה, מבוגר ממנה במעט, והיא חשה משיכה אליו למרות שמסגרתה הייתה צנועה.
במועדון מקומי, הזמין אלון את אריאלה לרקוד, ליווה אותה עד הבית, ובסוף הלילה נשאר ללון אצליה. אריאלה הייתה בת שמונה עשרה, וזה לא היה בעיה שיבואו לבקר את השניים בכפר. זמן קצר אחרי כן הבינה שהיא בהריון.
אלון, מה נעשה? יהיה לנו ילד אמרה.
אדבר עם ההורים, ניקח נישואין, את תהיה בת 18 בקרוב השיב אלון, והיא הרגישה מעט רגועה.
אנחנו לא רוצים לדעת דבר הכריזה אימו של אלון בחומרה, והאב תמך בה עלינו לבדוק אם הילד הוא שלנו, ולא אם מישהו אחר היה איתו בזמן שלימודיו במכללה.
ההורים דרשו, אלון ויתר על אריאלה. כמה חודשים הוא לא חזר לכפר, וכשהוא היה שם, עבר ליד ביתה מבלי להביט.
באביב, אריאלה ילדה בן, ונקרא יובל, הלידה נעשתה על ידי האחות רינה, ולאחר מכן הועברו לבית החולים בצפת. יובל נולד חזק ונינוח. ללא עזרה, אריאלה טיפלה בכל האחראיות על הילד, העבודה והבית. אלון לא ראה אותה כלל, ואימו הפיצה שמועות מזיקות על אריאלה בכפר.
אריאלה הלכה לכל מקום עם היובל במעגלה, אפילו לשוק, ובבית במרפסת. אימו לא עזרה ולא הכירה את הנכד. נשים בכפר חיבבו אותה או קיפלו עליה. אחת מהן, וירכה, המפיצה שמועות, אמרה:
אריאלה, שמעת שהאלון מתחתן? החתונה מחר. קחי את הילד ותביאי לו מתנה לחתונה.
אריאלה הרגישה מושפלת, לקחה את היובל והמשיכה לשוק.
וירכה, תנוחי שמעה קולה של אנה, שכנה, חיבקה אותה אל תדאגי, אריאלה. גם אני הייתי בגילך והלכתי להרים אלשכה, והאב שלו ויתר עלינו. הילד שלך יגדל, והחיים ייביאו לך שמחה.
תודה, דודה אנה, תודה.
באותו יום חגגה אלון חתונה בעיר בת עם בחורה מהקולג’, והחיים של אריאלה לא נגעו במידע עליו.
הזמן עבר, יובל גדל, והדודה רחל המשיכה לעזור בבקרה עליו. אריאלה עבדה בדואר, ובסופי שבוע נשים מהשכונה באו לבקש תספורת. מאחר שאין קוסמטיקה בכפר, אריאלה סיפקה תספורות ביתיות, אפילו בחוץ בקיץ, במחירים נוחים, והצליחה להרוויח קצת כסף.
יום אחד נחשף אל אריאלה אח של אלון, יוסף, שהחליט לנסות להתקרב אליה. הוא היה נואש, ובכל מקום בכפר חיפש להראות את עצמו, ובסופו של דבר יוסף ניגן את לבה של אריאלה. לאחר כמה מפגשים הם החלו לצאת יחד. יוסף תיקן מכונות חקלאיות במאפיה המקומית.
שמועות חלו בכפר, וירכה פרסמה:
יוסף מגיע לשם ערב, כשחשך יורד, ובבוקר מוקדם הוא מצפה למפגש עם אריאלה. היא חושבת שלא מישהו רואה, אבל הכול נצפה כאן בכפר.
אריאלה שמעה את הרכילות, אך לא נתנה לה להפריע. היא שיתפה את יוסף במחשבותיה:
כולם יודעים עלינו, יוסף.
ומה בעניין? אנחנו מבוגרים, אין לנו מה להסתר.
הקשר נראה יציב עד שאריאלה הרגישה שוב בהריון. היא פחדה להגיד זאת ליוסף, אך לבסוף הודיעה:
יוסף, אני בהריון, יהיה לנו ילד.
יוסף שמח מאוד:
מצוין, נלך יחד להוריו ונחליט.
לא, יוסף, לא אל הורים שלך חתכה אריאלה, הם לא ביקשו שנישא עם אחיך. תמצא דרך אחרת.
יוסף ניסה להודיע להוריו, והאם של יוסף צעקה:
לא! אמרתי לך זה לא יהיה, אולי זה לא ילד שלך. אם אני אהיה מתה, אז רק אז תתחתני איתו!
אבי יוסף ניגן על ההודעה: אם תתחתני איתה צא מביתנו. יוסף נותר חסר מנוחה, הוא לא בא לעבודה, ובסופו של דבר קיבל הודעה שהוא נסע לבקר את אחיו בעיר.
אריאלה בכה רבות, שוחחה עם רחל:
מה אעשה עכשיו? למה נאלצתי לאהוב אח של מישהו שמוודא שלא יקבל ממני חיי נישואין?
אל תדאגי, ארישלה, כל זה יהפוך לשמחה. יש לי עוד הרבה שנים, ואני כאן בשבילך חייכה רחל, בת שבעים ושמונה.
האם של אריאלה המשיכה להתמרמר, אך רחל הייתה שם, תומכת, והילדים קיבלו אהבה.
אריאלה ילדה שוב, הפעם בן בשם ניב. רחל עזרה מרצה, ואריאלה חזרה לשגרת החיים עם שני בנים. היא אהבה אותם עד אין קץ, למרות הלילות ללא שינה והדאגות.
רחל, למה כזאת גורל? שאלה אריאלה מדי פעם.
למה לא? יש לך שני בנים, הם יהיו לך תמיכה וכבוד השיבה רחל.
הזמן עבר, הילדים גדלו. באותו היום הגיע לאזור מתקן חקלאי, אנדריי, שהגיע לביקור בעבודה. הוא נדהם מהקוסמטיקה של אריאלה והחליט להציע לה:
אריאלה, אני רוצה להציע לך יד ולב. אני אוהב ילדים, אפילו שאין לי משלהם. אקבל את יובל וניב כאילו היו שלי. תני לי הזדמנות.
אריאלה קיבלה, ועם אנדריי הם עברו לעיר תל אביב, שם הקימו סלון קוסמטיקה מצליח. אנדריי אימץ את הילדים, והפך להיות אבא אמיתי.
אריאלה הפכה למראה ונשארה יפה, קיבלה רכב וחדלתי להיטמע. בחתונה של יובל, בנו הגדול, היא ברכה את הנישואים ואמרה:
שיהיה לכם מזל ובריאות, בני היקרים, שתהיה לכם שמחה בבית.
מדי פעם המשפחה מגיעה לבקר בקבר של רחל, והקשר עם האם של אריאלה נרדם לחלוטין. זהו סיפור של כוח האהבה וההתמדה, שבאמצעותו אריאלה מצאה חיי שלווה והצלחה, למרות כל הקשיים.
