בכביש, בין שלט לכיכר, פתאום ראיתי את הבת שלי, לבושה כאילו יצאה הרגע ממלחמת עצמאות עם הנכד שלי בין הידיים, עומדת ומבקשת שקל ורבע: רבקהלה, איפה הבית והכסף שנתתי לכם במתנה?
הבעל שלה, יחד עם אמא שלו האגדית מהקטע של “למה לא אכלת” פשוט סילקו אותה מהדירה והשתלטו לה על הכל, השאירו אותה ברחוב עם הילד. מה שעשיתי בתגובה גרם לכולם בשכונה להחוויר – בלי להגזים.
אז ככה: נסעתי בדרך נמיר, בדיוק חזרתי מתור בקופת חולים ועייפות רב־מערכתית תקפה אותי. רק חיפשתי להגיע הביתה בשלום, לא מדבר עם אף אחד בדרך.
בפינה של העין אומנם הייתי אמור להמשיך לנסוע, אבל קלטתי אישה רזה, שיער כלוא בתוך גומייה עייפה, הולכת בין רכבים, עם ילד דבוק לחולצה. מחזה יומיומי, אבל משום מה נעצרתי. ואז קרה זו הייתה רבקה, הילדה שלי.
לא מיד זיהיתי. פנים עייפות ומבולבלות, רגליים יחפות, ילד בעגלה ומבט מבועת, כאילו כל העולם באשמתה.
הורדתי את החלון.
רבקהלה
היא קפאה, ואז ניסתה להסתיר את הפנים עם היד.
אבא, עזוב. תסתלק מפה, בבקשה.
אבל כבר יצאתי מהמכונית.
תיכנסי. עכשיו.
הצפרורים התחילו ברקע לנגן סימפוניה תל־אביבית כהלכה, אבל לא עניין אותי. ראיתי רק אותה ואת הנכד, אדום מהחום ומהבכי.
המשכנו לנסוע. הפעלתי מזגן, ובשקט ששרר רגע, לא התאפקתי:
איפה הדירה? איפה האוטו שנתתי לכם? איפה הכסף שעבר כל חודש? איך מצאת את עצמך ברחוב? ובכלל, איפה בעלך?
שקט. ואז דמעה.
בעלי ואמא שלו פשוט לקחו הכל, אבא דירה, אוטו, חשבון הבנק. זרקו אותי ואת הילד החוצה. אמרו שאם אעשה בעיות גם את הילד ייקחו.
עצרתי רגע בצד, הסתובבתי אליה והיא הייתה מכווצת, מחכה לתוכחה, כמו בתיכון אחרי מבחן לא טוב.
אבל לא הוצאתי מילה. פשוט החזקתי לה את היד קרה, דקה.
תפסיקי לבכות. אני יודע בדיוק מה צריך לעשות להם.
ואתם לא תאמינו מה שעשיתי אחר כך גרם לשיער של כולם לעמוד דום.
לא לקחתי אותה אליי הביתה. נסענו ישר למשטרת תל־אביב.
בהתחלה רבקה נלחצה.
אבא, עזוב, ממילא הם אמרו שאין לך סיכוי. במשפחה סוגרים עניינים בבית.
הסתכלתי עליה, עם השקט של אבא ישראלי שלא פוחד מאף פקיד.
ברור שיש. כי הבית רשום על שמי.
נסענו יחד עם המשטרה לאותו בית, שקניתי בזמנו מתנה לחתונה. הבית שזרקו אותם ממנו.
הבעל פתח את הדלת כשראה שוטרים החוויר כמו חומוס כשהוא נגמר. החמות התחילה לצעוק ש”זה שלנו”, אני אימא, יש לי זכויות”.
הוצאתי תעודות, ניירות, הכל חתום כאילו זה שיעור במינהל עסקים.
האנשים האלה פלשו לדירה שלי בצורה לא חוקית. כל הכספים שהעברתי לבת שלי נלקחו. את האוטו גנבו לה בכח.
אפילו הצללים בבית השתתקו.
השוטרים שאלו שאלות, עוד אחת ועוד אחת, ובסוף אזיקים על הידיים של הבעל, והחמות צורחת שאף פעם בישראל לא היה עוול כזה. היא ניסתה להיתפס במשקוף, אבל השוטרים גררו אותה החוצה.
תוך שבועיים: הדירה, הרכב, והכסף חזרו לרבקה. כדת וכדין.
הסתכלתי עליה, עומדת מחייכת סוף סוף, בלי רשת ביטחון עצובה בעיניים, הילד שלה בידיים וחיוך אמיתי.
ואז דאגתי שעורך הדין שלי יטפל בזה, שלא יחליקו את זה כמו עוד סכסוך משפחתי שנסגר בשעה טובה. דאגתי שיעמידו אותם לדין גניבה, איומים, התנהגות מגעילה.
אני לא אנוח עד שלא ישלמו על כל דמעה שלה ולא במזומן הפעם, אלא בכלא!
