בית – סיפור משפחתי

שלב א. היעלמות שקט שמצלצל כמו הפעמון של בית הספר
הוא עזב בלי סערה, בלי דלתות נטרקות או צעקות. רק ריח של פיתות על המחבת ושישה מצחים חמימים, שנשק במבט של ברכה. אז חשבתי: הוא יתרחק, יחזור, ינוח על העלבון. הטלפון היה דומם. הבנק הודיע: “החשבון נסגר”. הביטוח נמחק. המשכתי לשטוף כלים, לכבס גרביים, לרשום חוגים ולוחות זמנים כמו רובוט. בפעם הראשונה מזה שנים, נשמתי קצר כדי לחסוך אוויר.
שלב ב. מפולת המספר “שש” על כתפיי
שש ארוחות בוקר, שש יומנים, שש סטים של סדינים תלויים בחבל הכביסה. אני בת שלושים ושש, בלי תואר, בלי רשת חברים, בלי בעל, אבל עם רשימת תשלומים קבועים. בלילות מנקה במשרדים; ביום בריסטה בקפה; בסופי שבוע בייביסיטר “בהזמנה”. שכנים מרכלים, בבית הספר מעירים על “ארוחות חטופות”. אני עונה: “נסדר”. בתיק קפה זול, בלב אבן כבדה.
שלב ג. כלכלה קטנה ליטר חלב כהשקעה
מכונת הכביסה התקלקלה שטפתי ביד באמבטיה. המקרר מת החלב הונח בדלי עם קרח, מוחלף כל ארבע שעות. הכיור נסתם שאבתי מים בדליים, אמרתי: “אימון למרתון”. כל הנחה חגיגה. כל עבודה נוספת נשימה. למדתי לחשב אחרת: לא “כמה זה עולה”, אלא “לכמה ימים זה נותן חיים”. הילדים, שגדלו לעזרה, התווכחו מי סוחב את תפוחי האדמה. הגדולים העירו את הקטנים, קשרו שרוכים, הצחיקו כשהייתי בקושי על הרגליים.
שלב ד. משבר וכוכבים הודעה צהובה ודבר יחיד של מותרות
נייר צהוב רעד באצבעותיי: “פינוי שישים ימים”. בארנק שש שקלים וצ’ק ללחם. באותו לילה, בכיתי באמת לא בקול, אלא בגוף. ישבתי על המרפסת והבטתי לשמיים, לְכוכבים שנראה שריחמו. שנאתי אותו, אותי, את הקירות, את העיר. אבל בבוקר, השעון צלצל וקמתי. כי “אמא”.
שלב ה. בני ברית ראשונים ידיים של זרים שלא איכזבו
הגברת נורה מהדירה ממול הורידה וילון: “קחי, שיהיה פחות שמש חיסכון במזגן”. מנהל המטבח בבית הספר נתן “קציצות מיותרות”: “התבלבלתי בהזמנה”. רבה מבית כנסת קטן הציע מחסן ללינה, עד שאמצא דירה. בפעם הראשונה, הסכמתי לעזרה לא בולעת את הגאווה, אלא משאירה אותה לעתיד, כמו סוודר צמר לימים קרים.
שלב ו. מעבר ל”לא-בית” חייתי מחדש
עברנו לדירת חדר באשדוד “מקלט זמני” של עמותה. קרטונים במקום ארונות, מזרן ישן, שולחן פגום. בפינה הספלים שלי. על אדן החלון ציורים של הקטנים. כבר היה שלנו. פתחתי עוסק זעיר “שש ידיים”: תיקונים, ניקיון אחרי שיפוץ, גיהוץ, שליחויות. הגדולים הלכו איתי להביא הזמנות. בערבים למדנו כללים בעברית, שברים, טבלת היסודות. בנייד שלי הופיעה רשימה “החיים שלי” לא תוכנית הישרדות, אלא תוכנית חיים.
שלב ז. הדרך הארוכה שנים של ניצחונות קטנים
חמש-עשרה שנים רבות כשכל בוקר מתחיל ב”לקום” בלי לשאול מה בא לי. הבן הבכור התחיל פרמדיק במד”א הראשון במשפחה עם מדים. הבת התקבלה למכללת שנקר עיצוב גרפי, פרסמה פוסטרים על עבודות פרילנס. שני האחים פתחו “סדנת אופניים” במרפסת בקיץ תיקנו חצי מהשכונה. הקטנה שרה במקהלה ותפרה בובות. הרחבתי את “שש ידיים” האתר קיבל ביקורות; למדתי לומר “לא” ללקוחות שרצו בחינם. למדתי לומר “כן” לעצמי לשלוש שעות שינה בשבת ולמחבת חדשה בלי רגשות אשמה.
שלב ח. שקט לפני הדלת כמו קודם ואחר כך
קרה בערב רגיל. המרק על אש קטנה, חולצות רטובות מחכות לגיהוץ, במסדרון שש זוגות נעליים, כמו מדדים לגובה. דפיקה. לא של שוכח מפתח, אלא של מי שמפחד מאומץ עצמו. על הסף עמד הוא. מבוגר, מצומק, עיניים שקועות, לחיים אפורות, תיק מקומט ביד. שיבה לא מכובדת אפרורית. הילדים נמתחו במטבח, הכפיות נחתו בכוח. החדר התמלא בעבר.
שלב ט. משפטו מכה שמעבירה אוויר אחרת
“באתי לבקש עזרה,” אמר בשקט. “הבן שלי חולה לוקמיה. צריך תורם מח עצם. שלנו לא מתאימים. הוא אח שלכם מצד אבא.”
האדמה התמוטטה לא מחמלה לו, אלא פחד על שלי. לא על שנים של מזונות, אלא על הדם שכבר הציל כאן אחד את השני, בדירה, כשהגדולים הגנו על הקטנים מהרוח.
“שלך בן?” שאלתי, טעם חלוד בפה.
“כן,” הנהן, מסתכל ברצפה. “נישאתי שוב. הילד קטן. צריך תורם מהמשפחה. התאמה יותר אצל אחים למחצה. לא ידעתי למי לפנות.”
“תרומת מח היא בהתנדבות,” אמרתי. “עם הגנה משפטית. בלי הבטחות באוויר. ועוד לפני שתבקש דם, תתן לנו את מה שאתה חייב. לא כסף תשובות. וגם מסמך: אתה מוותר על כל זכות עלינו, על הבית, על החיים שלנו. אנחנו לא משפחה. אנחנו אנשים שמפענחים בעיה.”
הוא הנהן לנו. לכל מי שדיבר אליו כאדם.
שלב י. בדיקות פחד במסדרונות לבנים
החודש הבא בדיקות. הגדולים תרמו דם. את האמצעיים עצרתי גיל. הקטנה לא אושרה על ידי רופא. הבכור התאמה חלקית, הבת לא. שמחתי לתוצאה שלילית. הבכור אמר: “אמא, אוכל”.
הבטתי בכתפיו הרחבות, בידיים ששומרות חיים, ורציתי לצעוק “לא”, אבל אמרתי: “נהיה איתך בכל צעד.”
הוא חייך כמו בילדותו, כשקשר לראשונה שרוכים לבד.
שלב יא. אישה אחרת מבט מעבר לכאב
במחלקה פגשתי אותה אותה שאיתו בשנים האחרונות. צעירה, עייפה, עיגולי עיניים כחולים, ילדה קטנה בזרועותיה. הביטה בי בתודה זהירה ובייאוש שהכרתי גר איתנו בלב כמו רוח מהסלון. ישבנו על כסאות פלסטיק, החלפנו עובדות: כמה הילד ישן, איך עובר את הכימותרפיה, אילו תחבושות נגד חום. לא הצידה אותו רק החזיקה את שלה. לנו לא היה שפה משותפת חוץ מאמהות.
שלב יב. ההליך דם זר כגשר
העברה והשתלה מילים שלא הכרתי לפני שנה. הבכור חובר למכשירים אמר בצחוק: “חליבה” ו”תדלוק”. צחקתי בקול, ניגבתי דמעות בשקט. עמדנו על התפר בין בחירות העבר לסיכוי העתיד. הילד עבר קשה, אבל נכנס לרמיסיה. הרופאים אמרו בזהירות: “יש תקווה”.
שלב יג. חשבונות שיחה אליה הייתי מוכנה
בא שוב לא לבקש, להחזיר. הביא מסמך נוטריוני שמוותר על כל דרישותיו. התחייבות להחזיר מזונות והעברה ראשונה, מצחיקה. ביקש סליחה לא בנאום, פשוט: “סלחי”.
עניתי באמת: “אני לא יודעת אם אוכל. אין לי כוח לזה. אבל יש לי הערכה לפעולה האחרונה שלך. והבנה שלא נחצה שוב, פרט לילדים.”
הוא הנהן. למד להנהן לא במסכים, אלא בקבלת סירוב.
שלב יד. חזרה לא היתה היתה בחירה
הילדים הגיבו כל אחד אחרת. הבכור סגר את הסיפור: “עשינו חיים ממשיכים”. הבת ציירה סדרת פוסטרים “תרומה זו אחריות”, תלתה במכללה. האחים התווכחו, בסוף הפיקו יחד סרטון לעמותה. הקטנה באה פעם בלילה:
“אמא, הוא שלנו?”
“הוא חלק מהסיפור,” עניתי. “לא מהחיים.”
היא הנהנה והחזיקה חזק את ידי.
שלב טו. סיכום חמש-עשרה שנים אני שמצאתי
לא התעשרנו. נהיינו יציבים. תמיד יש חלב במקרר, תרופה לגרון, כסף לאוטובוס. קניתי מכונת כביסה שאינה מתקלקלת (או עושה כאילו). לקחנו משכנתא קטנה על הקירות שחלמנו לקרוא “שלנו” בלי סייג. במטבח יש כיסאות חדשים שבעה, מקום לכל מי שבא בטוב. על המדף תעודת הבכור. על הדלת לוח משמרות לפינוי זבל (מצחיק, כי אף אחד לא שומר). בנייד איש קשר “הוא”. אפס שיחות. אפס הודעות. מספיק.
שלב טז. “תודה” אחרונה שלו ונקודה
שנה אחרי, שלח הודעה קצרה: “תודה. רמיסיה יציבה. עובד בחברת הובלות. נכנס למסלול טיפול. מאחל לכם שלוה.” קראתי בקול. במטבח שררה דממה בלי משקל. הבת חייכה:
“זה היה שווה.”
הבכור משך כתף:
“אפשר להמשיך.”
מחקתי את ההודעה. לא משנאה. מכבוד למדף החדש והנקי שלנו.
אפילוג. “חזרה” לא קיימת רק דרך קדימה
אני חושבת לא מעט על אותה אישה במרפסת, לפני שנים על עצמי שלחצה ברכיים לגוף ובכתה בלילה, בלי כיוון. הייתי ניגשת עכשיו, מניחה יד על הגב ואומרת: “את תשרדי. לא כי תהיי חזקה, אלא כי תתני לעצמך להיות חלשה. כי יהיו לידך אלו שיתנו יד ואלו שאת תתני להם.”
משפטו על הדלת אז הזיז אדמה אבל לא משך אותנו לתהום. בנינו גשר לא אליו, אלא למי שמתקדם לידנו.
בחיים אין “חזרה”. יש פניות חדשות. לפעמים חדות. לפעמים למבוי סתום, שבו מסתובבים, פוגעים מעט. אבל סימן בטוח יש לדרך: אם יש בחפץ חבל, מים ושמיכת חירום לא תתבלבל.
לא הלכנו לאיבוד. אנחנו ממשיכים.
אם ישאל מישהו כיצד מודדים עמידות, אגיד בלי יומרה: גרביים נקיות ביום ראשון, קבלה על אוטובוס, “תודה” בקופה, ועוד שהבית מריח מרק וחום.
יום אחד דלקנו שבע נרות לכל אחד ואחת ואחת “על אלו שעזרו”. ביקשתי משאלה, ולראשונה מזה חמש-עשרה שנה לא ביקשתי “שיחזור” ולא קיללתי “שייעלם”. ביקשתי פשוט שלכל אחד יהיה בית שלא נכנסות בו חדשות רעות לזמן רב.
ואם מישהו יצלצל בדלת עכשיו אנו יודעים איך לפתוח. עם גבול. עם שכל. ועם לב, שבו מספיק מקום לאמת.