בית – סיפור משפחתי

שלב א: היעלמות שקט שצורם באוזניים
הוא הלך בלי טראומה, בלי דפיקות דלת ובטח בלי קללות. רק ריח של פיתות מהתנור ושישה מצחים חמים, שנישק כאילו הוא רב שמברך. אני החלטתי: יירגע, יחזור, ילך לישון על העלבון. הטלפון דמם. הבנק שלח הודעה: החשבון מוקפא. הביטוח התנדף. האוטומט בישול, כביסת גרביים, חיבור חוגים ולוח מערכת שיעורים עבד. בפעם הראשונה בחיי, למדתי לנשום קצר שיהיה אוויר עד סוף היום.
שלב ב: קריסה המספר שש על הכתפיים
שישה בקרים, שישה יומנים, שישה סטים של סדינים על חבל הכביסה. אני בת שלושים ושש, בלי תואר, בלי פרוטקציות, בלי בעל, אבל עם רשימת תשלומים קבועים באקסל. לילות מנקה משרדים, ימים בריסטה בקפה, סופי שבוע בייביסיטר לפי קריאה. השכנים מלחששים, המורים מתלוננים בעדינות על ארוחות טיפות. אני עונה: יהיה בסדר. בתיק קפה זול, בלב אבן.
שלב ג: כלכלה קטנה ליטר חלב כהשקעה
המכונה התקלקלה שפשפתי בגיגית. המקרר מת שמתי חלב בדלי קרח, החלפתי קרח כל ארבע שעות. הכיור נסתם מים הועברו בדודים בדיחות: טריאתלון ישראלי. כל מבצע בסופר חגיגה. כל ג’וב נוסף אוויר לנשימה. למדתי לחשב הלא כמה עולה, אלא כמה ימים זה קונה לילדים. הילדים, הפכו לשותפי עבודה: מיון תפוחי אדמה, הגדולים מעירים את הקטנים לבית הספר, קושרים שרוכים, עושים צחוק כשאני על סף קריסה.
שלב ד: נפילה וכוכבים התרעה על הדלת והפינוק היחיד
הדף הצהוב רעד לי בידיים: פינוי תוך 60 יום. בארנק שש שקלים וצ׳ק ללחם. באותה לילה בכיתי לא רעש, גוף. ישבתי על מרפסת, הסתכלתי למעלה, אפילו הכוכבים נדמו כחומלים. שנאתי אותו, אותי, את הקירות, את העיר. אבל בבוקר השעון צלצל וקמתי. כי אמא.
שלב ה: הברית הראשונה ידיים זרות שלא אכזבו
דודה נורה מהדירה ממול הורידה את וילון החלון: קחי, יהיה פחות שמש פחות מזגן. מנהלת חדר האוכל של בית הספר שמרה לנו קציצות עודפים: הבילתי בהזמנות, מה לעשות! רב הקהילה הציע מקום ללילה במחסן כשהחיפושים לדירה חדשה נמשכו. בפעם הראשונה אמרתי כן לעזרה הנחתי את הכבוד בצד, כמו סוודר לצינת חורף.
שלב ו: מעבר ל-לא בית הפניקס של הארגזים
עברנו לדירת חדר קטנה בשכונה על ידי הוועד. ארגזי קרטון במקום ארונות, מזרן ישן, שולחן עם פינות שבורות, אבל פינת הספלים שלי נשארה. ציורי הקטנים על החלון. כבר הפך לשלנו. פתחתי עסק זעיר שש ידיים: תיקונים, ניקוי, גיהוץ, משלוחים. הגדולים יוצאים איתי לעבודה. בערב לומדים תחביר, שברים, כימיה. בסלולרי רשימת התכנית שלי: לא הישרדות, אלא חיים.
שלב ז: דרך ארוכה שנים של ניצחונות קטנים
חמש עשרה שנה הרבה כשכל בוקר מתחיל בקומי, לא בבא לי. הבן הבכור התקבל כחובש במד״א הראשון במשפחה במדים. הבת נרשמה לקורס גרפיקה, עיצוב מודעות, פרילנס. שני אחים פתחו סדנת אופניים במרפסת, תיקנו חצי מהשכונה בקיץ. הקטנה שרה במקהלה ותפרה בובות. הרחבתי את העסק, באתר התחילו להגיע חוות דעת; למדתי להגיד לא ללקוחות שרצו בקומה חינם. למדתי להגיד כן לעצמי שלוש שעות שינה בשבת וקניית מחבת חדשה בלי רגשי אשמה.
שלב ח: שקט ליד הדלת לפני ואחרי
זה קרה בערב רגיל. המרק על הגז, חולצות רטובות מחכות לגיהוץ, במסדרון שש זוגות נעליים, כמו שורת גדילה. דפיקה. לא שכחתי מפתח, אלא מי שמפחד מהאומץ שלו. הוא עמד על סף הדלת. הזדקן, קמט, עיניים שקועות, לחי אפורה, תיק מקומט ביד. השיער לא כסף אלא אפר. הילדים התמתחו במטבח, הכפות נפלו לשולחן. החדר התמלא עבר.
שלב ט: המשפט שלו החבטה שחילקה את האוויר
אני צריך עזרה, אמר שקט. לבן שלי יש לוקמיה. הוא צריך תורם מח עצם. שלנו לא מתאימים. הוא אח שלכם מצד אבא.
הארץ מתחת לרגליים זזה לא רחמים עליו, מפחד על שלי. לא על שנים של גירעון, אלא דם אותו דם שכבר הציל זה את זה פה, כשהגדולים הגנו על הקטנים בגשם.
הבן שלך? שאלתי, מרגישה בחילה של פלדה.
כן, הנהן בלי להסתכל. הייתי בנישואין אחרים. הוא קטן. צריך תורם מהמשפחה. יש התאמה יותר אצל אחים חורגים. לא ידעתי לאן ללכת.
שלב י: גבול ראשון לא שלי וכן שלנו
הילדים עמדו מאחורי כמו חומה. הבכור צעד קדימה:
אמא, תגידי את שלך.
אמרתי:
שבו. נדבר.
לא זרקנו אותו לא מחמלה. מבגרות. הקומקום השמיע את אותו קול מ-15 שנה, אבל זו כבר היתה מטבח אחר. שאלתי על הדחוף: ניירות, אבחון, זמנים. הוא הביא מסמכים וגם אישורים על מחלה שלו, על זמן בכלא בגין הונאה, על שיקום. לא התנצל שרטט עובדות.
עזבתי בגלל חובות, נשף. פחדתי. טיפש, פחדן. אחר כך פלילי, אחר כך כלא. יצאתי ריק. התחתנתי, נולד בן. עכשיו מה שאני עושה זה לחפש חלום חיות לו.
הקשבתי ומצאתי עצמי רגועה בניגוד לבעבר. הכעס שינה צורה.
תרומה מרצון, אמרתי. עם ביטחון משפטי. שום בעל פה. ועוד לפני הדם, תקבל דרישת תשובה: לא כסף. תשובות. חתימה על ויתור על כל תביעה עלינו, על הבית שלנו, על החיים שלנו. אנחנו לא משפחה אנחנו צוות לפתרון בעיה.
הנהן. הסכים לכל מי שמדבר איתו כבני אדם.
שלב יא: בדיקות פחד במסדרונות לבנים
החודש הבא בדיקות. הבכורים נתנו דם. האמצעיים לא, גיל. הקטנה פסולה רפואית. הבכור נמצא מתאים חלקית, הבת לא. שמחתי דווקא על השלילה. הבכור אמר:
אמא, אפשרי.
הסתכלתי על כתפיו הרחבות, ידיים שמחזיקות חיים, ורציתי לצעוק לא, אבל עניתי:
נהיה לידך כל שלב.
הוא חייך כמו הילד שהיה כשקשר שרוך בפעם הראשונה בעצמו.
שלב יב: אישה אחרת מבט בצד הכאב
במרפאה פגשתי אותה זו שהיתה עם השנים האלו. צעירה, עייפה, עיגולים כחולים בעיניים, ילדה קטנה על היד. הסתכלה עליי עם תודה ספקנית, ועם אותו ייאוש שאני מכירה מדביק בצלעות כמו רוח קבועה. ישבנו על כיסאות פלסטיק, החלפנו עובדות שלא חיפשנו: שעות שינה, תגובות לכימותרפיה, קומפרסים. היא לא הגנה עליו. היא אחזה בבנה. לא היה לנו שפה משותפת, חוץ ממושג אמא.
שלב יג: תהליך דם זר כגשר
העברה, השתלה מילים שלא הכרתי עד לפני שנה. הבכור חובר למכשור, התלוצץ על חליבה ותדלוק. צחקתי חזק אבל את הדמעות מדדתי בשקט. עמדנו על קו הבחירות והעתיד. הילד עבר את התהליך בקושי, אבל הלך לרמיסיה. הרופאים עם זהירות: יש תקווה.
שלב יד: חשבונות דיאלוג שהייתי מוכנה אליו
הוא הגיע שוב לא לבקש, אלא להחזיר. הביא ויתור נוטריוני על כל תביעה, סכום מזערי תשלום ראשון לא מזונות. ביקש סליחה לא נאום, פשוט:
סליחה.
עניתי באמת:
לא בטוחה אם יש לי כוח. יש לי הערכה למעשה האחרון שלך. יש לי הבנה שאנחנו לא ניפגש יותר, חוץ מאשר בפגישות הילדים.
הנהן. למד להנהן לא ככניעה, אלא כקבלת סירוב.
שלב טו: החזרה לא קרתה נבחרה בחירה
הילדים הגיבו אחרת. הבכור סיים את הסיפור סיימנו, ממשיכים”. הבת ציירה סדרת כרזות תרמיות אחריות, תלתה בקולג׳. האמצעיים רבו, לבסוף צילמו סרטון לגיוס תרומות. הקטנה באה בעצמה בלילה:
אמא, הוא שלנו?
הוא חלק מההיסטוריה שלנו, השבתי. לא מחיינו.
הנהנה, חיבקה חזק את היד שלי.
שלב טז: חמש עשרה שנות סיכום אני שמצאתי
לא התעשרנו. נהיינו ישרים. במקרר תמיד חלב, טבליות לגרון, כסף לכרטיס רב-קו. קניתי מכונת כביסה שעובדת (או עושה עצמה). לקחנו משכנתה קטנה על הקירות שרצינו פתיחות שלנו. במטבח כיסאות חדשים שבעה, מקום לאורח. ארון גרפתי דיפלומה של הבכור. דלת לוח תורנות זבל (מצחיק, אף אחד לא פועל לפיו). בנייד הוא. אפס אינקולינג, אפס אאוטקולינג. מספיק.
שלב יז: ה”תודה” האחרונה והנקודה
שנה אחרי, הגיע הודעה קצרה: תודה. הרמיסיה יציבה. עובד סבל. בתכנית טיפולים. שיהיה לכם שלום. קראתי בקול. במטבח השתרר שקט אבל לא כבדות. הבת חייכה:
שווה.
הבכור משך כתף:
חיים ממשיכים.
מחקתי את ההודעה. לא מחמאה. כבוד למדף החדש, שנותר נקי.
אפילוג. חזרה לא קיימת רק הדרך קדימה
מרבה לחשוב על אותה אישה במרפסת אז אני, שרעדה, בכתה, איבדה כל כיוון. הייתי ניגשת אליה, שמה יד על הגב ואומרת: תצליחי. לא כי תהיי חזקה, אלא כי תיתני לעצמך להיות חלשה. ויהיו לצידך אלו שיתנו יד וגם אלו שאת תתני להם.
המשפט שלו אז דפוק חישב מחדש, לא הטביע אותנו. בנינו גשר לא אליו, אלא לאלו שנמצאים לצדנו.
בחיים אין חזרה. יש פניות. לפעמים חדות. לפעמים מוצאים מחסום, לטובת סיבוב עם פציעות קטנות. אבל הדרך יש לה סימן: אם תמיד ברכב יש חבל, מים ושמיכה לאלו שקפאו לא תיאבד.
לא נאבדנו. אנחנו בדרך.
וכשמישהו ישאל מה זה חוסן אגיד בלי פאתוס: גרביים נקיים ביום ראשון, רב-קו משולם, תודה בקופה, בית שמריח מרק וחום.
פעם הדלקנו שבע נרות בעוגה אחת לכל ילד ואחת למי שעזר. ביקשתי משאלה בפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנה לא ביקשתי שיחזור ולא לחשת שייעלם. רק דבר אחד: שמכל אחד יהיה בית, שלא נכנסים אליו בשורות רעות לזמן ארוך.
ואם דפקו בדלת עכשיו יודעים לפתוח. עם גבולות, עם שכל, ועם לב שבו, באופן מפתיע, יש מקום לאמת.