בית ללא שייך סרגיי התעורר כרגיל בלי שעון מעורר, בשש וחצי. הדירה הייתה שקטה, רק המקרר טרטר ברקע. הוא נשכב עוד דקה, האזין לרעש, שלח יד למשקפיים שבאדן החלון. בחוץ היה אפור, פה ושם מכוניות חרקו על אספלט רטוב. פעם בשעה הזו היה קם לעבודה — נכנס למקלחת, מקשיב לרדיו אצל השכן מעבר לקיר. השכן עדיין פתח את הרדיו, אבל סרגיי, כבר גמלאי שלוש שנים, המשיך להתנהג לפי הסדר הישן. הוא קם, לבש טרנינג, הלך למטבח. הרתיח מים, הוציא מהלחמנייה פרוסה ישנה של חלה. בינתיים ניגש לחלון: קומה שביעית, בניין שיכון, חצר עם גן שעשועים. למטה, מתחת לחלון, עמדה הניבה הישנה שלו, מכוסה אבק. צריך לקפוץ לגראז’, לבדוק את הגג. הגראז’ היה שלוש תחנות אוטובוס משם, שייך לקואופרטיב. פעם היה שם חצי מהסופ”שים, מתקן את הרכב, עובר על מחירים של דלק וכדורגל עם השכנים. היום הכול באפליקציה, מכון שירות אחד — אבל את הגראז’ לא עזב. הכלים, הצמיגים הישנים, הקופסאות עם החוטים, הקרשים — “רכוש”, היה אומר. וגם הצימר. בית קטן במושב מחוץ לעיר. עץ, מרפסת צרה, שני חדרים ומטבח פצפון. אם הוא עוצם עיניים, הוא רואה את הלוחות, הסדקים ברצפה, שומע את הגשם מטפטף על הגג. הצימר עבר לאשתו ולו מהוריה. לפני למעלה מעשרים שנה, כמעט כל שבת לקחו את הילדים לשם. חפרו ערוגות, טיגנו תפוחי אדמה, שמו טייפ על כסא. כבר ארבע שנים אין אשה. הילדים התבגרו, עברו לדירות משלהם, הקימו משפחות. הצימר והגראז’ נשארו איתו. הם שמרו עליו בעולם המוכר. יש דירה. יש צימר. יש גראז’. הכל במקומו, הכל ברור. הקומקום שרק. סרגיי הכין תה, התיישב לשולחן. על הכסא ממול נח סוודר שקיפל מאתמול. הוא אכל סנדוויץ’, מסתכל על הסוודר, חושב על השיחה אתמול. בערב באו הילדים. הבן והכלה עם הנכד הקטן, הבת ובעלה. שתו תה, דיברו על חופשות. ואז, כמו תמיד לאחרונה, עברו לכסף. הבן התלונן על המשכנתא. הבת על גן וצהרונים ובגדים. סרגיי הנהן. גם הוא פעם ספר שקלים עד המשכורת. אבל אז לא היו צימר או גראז’ — רק חדר שכור ותקווה. ואז הבן, אחרי שהתלבט, אמר: — אבא, דיברנו עם ענת וגם עם קטי… אולי כדאי שתמכור משהו? את הצימר, נגיד. או הגראז’. הרי כבר כמעט לא נוסע לשם. סרגיי זרם עם הבדיחה, העביר נושא. אבל בלילה לא נרדם. בראש התנגנה שוב המחשבה: “כבר כמעט לא נוסע”. הוא סיים לאכול, שתה, שטף את הכלים, הביט בשעון. שמונה. הוא החליט: היום ייסע לצימר לבדוק מה קורה אחרי החורף. וגם… להוכיח לעצמו משהו. הוא לבש מעיל, לקח את מפתחות הצימר והגראז’ מהכניסה ויצא. במראה במסדרון — גבר שיערו מאפיר אך חזק, לא זקן. סידר צווארון ויצא. לגראז’ קפץ בדרך, לאסוף כלים. המנעול חרק, הדלת נפתחה. ריח של אבק, דלק, סמרטוטים. קופסאות, ברגים, קסטה ישנה עם שם בטוש, קורי עכביש בתקרה. סרגיי עבר עם העיניים על המדפים. ג’ק שקנה לאוטו הראשון. קרשים שתכנן לבנות מהם ספסל בצימר — עד היום מחכים לתורם. הוא אסף כלים, קניסטראות, נעל את הגראז’ ויצא. הנסיעה מחוץ לעיר ארכה כשעה. עדיין שלג מלוכלך בצידי הדרך, פה ושם אדמה חשופה. בשכונה שקט, רק השומרת המוכרת מברכת לשלום. הצימר פגש אותו, אפוף דממה עונתית. גדר עקומה, שער מתנדנד, שביל צר עם עלי שלכת. בפנים ריח עץ ועובש. פתח חלונות, הסיר כיסוי מהמיטות, ניער, הסתובב. במטבח ישנה סיר אמייל, פעם בישלו בו קומפוט. על מסמר ליד הדלת צרור מפתחות — ביניהם מפתח המחסן עם כלי הגינה. עבר בין הקירות, מגע היד מחפש משהו יציב. בחדר הילדים — מיטת קומתיים. מעל, דובי עם אוזן תפורה בסרט. זכר איך הבן בכה אז. חיבר באיזולירבנד. הוא יצא לחצר. שארית שלג, ערוגות רטובות, מנגל חלוד בפינה. נזכר איך צלה נקניקיות, ישב עם אשתו על המרפסת, תה בכוסות זכוכית, מהשכן נמסר צחוק רם. סרגיי נאנח, הלך לעבודות: פינה לכלוך, קיבע קרש שיצא מפרופורציה, בדק גג מחסן. מצא כיסא פלסטיק ישן, שם בחצר וישב. השמש עלתה, התחמם. בדק טלפונים: הבן התקשר בערב, הבת כתבה: “צריך להתכנס ולדבר על זה בשקט. אנחנו לא נגד הצימר, פשוט נחשוב הגיוני”. “הגיוני”. המילה הציקה לאחרונה. הגיוני — הכסף לא צריך לעמוד סתם. הגיוני — פנסיונר לא צריך להשתרך עם תחזוקה. הגיוני — לעזור לדור הצעיר כל עוד אפשר. הוא הבין אותם. באמת. אבל כשהוא ישב שם, שומע כלב נובח רחוק — ההיגיון נסוג למקום רחוק. כאן זה לא רק חשבונות. סרגיי הסתובב עוד קצת, סגר בית, נעל. עלה לרכב, חזרה לעיר. עד הצהרים היה בבית. בתו השאירה פתק: “אבא, נבוא בערב לדבר. ש’.” בערב הגיעו שלושתם. בלי הנכד. במטבח ישבו לשולחן. סרגיי העמיד תה, עוגיות, סוכריות — לא נגעו. דיברו קצת סתמי. אח”כ הבת החלה: — אבא, באמת בוא נדבר. לא נלחיץ אותך, רק צריך להחליט. סרגיי הרגיש שמצטמצם משהו בפנים. הנהן: — דברו. הבן פתח: — יש לך דירה, צימר וגראז’. הדירה — קדוש, לא נוגעים. אבל הצימר… כבר כבד לך. כל שנה כסף, תיקונים. — הייתי שם היום, — אמר שקט. — הכל בסדר. — עכשיו בסדר, — הכלה קפצה. — עוד חמש שנים? עשר? לא תהיה פה לנצח. מצטערת, אבל צריך לחשוב על זה. סרגיי השפיל עיניים. המילים היו ישירות מדי. הבת אמרה ברוך: — לא אומרים שתוותר. אפשר למכור, לחלק סכום. חלק לך, חלק לנו. נוכל לסגור חצי משכנתא. הרי תמיד רצית לעזור. זה נכון. פעם, בתחילת הפנסיה כשהיה עובד עוד חוזים, חשב שיישאר חזק שנים, יוכל לעזור. — אבל אני עוזר, — אמר. — לוקח את הנכד לפעמים, קונה מצרכים. הבן גיחך: — אבא, זה לא אותו דבר. אנחנו צריכים סכום כדי לנשום באמת. ראית את ההחזרים. אנחנו לא מבקשים הכול — רק נכס שסתם עומד. המילה “נכס” נשמעה זרה במטבח שלו. הוא לגם תה קר. — בשבילכם זה נכס, — אמר לאט. — לי זה… חיפש מילה. לא רצה להישמע פומפוזי. — זה חיים שלמים. בניתי את הגראז’ בידיים, עם אבא שלי. בצימר — גידלתי אתכם. הבת הורידה מבט. הבן, אחרי רגע: — אנחנו מבינים. אבל אתה כמעט לא נוסע. זה עומד. לבד לא תוכל. — הייתי שם היום, — חזר סרגיי. — הכל בסדר. — היום, — אמר הבן. — לפני זה מתי? בסתיו? אבא, ברצינות. השתררה דממה. סרגיי הרגיש שעתה מדברים על זקנתו כפרויקט. אופטימיזציה. העברת נכסים. — טוב, — אמר. — מה אתם מציעים? הבן נדלק. כנראה תכננו הכול. — מצאנו מתווכת, אפשר להרוויח. הגראז’ גם. אנחנו נטפל בהכול. רק תיתן ייפוי כוח. — והדירה? — שאל. — לא נוגעים, — ענתה הבת. — זה הבית שלך. הנהן. המילה “בית” פתאום נשמעה אחרת. “בית” — זה רק הקירות האלה? גם הצימר זה בית? קם, הלך לחלון. בחוץ פנסים. החצר דומה ללפני עשרים שנה. רק מכוניות אחרות, ילדים בטלפונים. — ואם לא רוצה למכור? — שאל בלי להסתובב. עמדו בשקט. אחר כך הבת: — אבא, שלך. לא נכפה. פשוט דואגים. אמרת שקשה לך. — קשה, — הסכים. — אבל עוד מחליט לבד מה לעשות. הבן נאנח: — אבא, לא רוצים לריב, אבל מהצד זה נראה שאתה אוחז בדברים, לנו קשה. גם נפשית, גם כלכלית. חושבים מה יהיה אם תופתע. מי ייסע לשם, מי יטפל. דקירת אשמה. גם הוא חשב: מה יקרה אם ייעלם פתאום. ילדים יצטרכו ריצות, חיפוש מורשים, סידור ירושה. חזר לשולחן. — ואם… — התחיל, גימגם. — אם נרשום הצימר על שמכם, אבל אני ממשיך לבוא? הבן והבת החליפו מבט. הכלה קימטה מצח. — אבל אז עדיין זו בעיה. לא נוכל לנסוע לעיתים קרובות. עבודה, ילדים. — לא מבקש, — ענה. — אני לבד. כשלא אוכל — אתם תחליטו. יצר פשרה — לעצמו האפשרות להמשיך, להם שקט משפטי. הבת שקלה. — זה אפשרות. אבל בוא נהיה כנים, לא נגור שם. יש לנו תכניות. אולי נעבור לעיר אחרת. שם דירות בזול. סרגיי נרתע. לא ידע. גם הבן הופתע. — לא סיפרת לי, — אמר לאחותו. — רק חושבים, — משכה כתפיים. — זה לא העיקר. פשוט… הצימר בשבילנו לא משמעותי. הוא תפס את המילה “עתיד”. עבורם העתיד במקום אחר; אצלו העתיד מצטמצם לאלה. דירה, צימר, גראז’. עוד עשרים דקות של טיעונים — הם במספרים, הוא בזיכרונות. הם בדאגה, הוא בפחד להיעלם לגמרי ללא משמעות. הבן, עייף, סיכם בעצבים: — אבא, אתה לא תוכל בכל מקרה לסחוב. כשהזמן יגיע — מה, הכל ירקב? נבוא פעם בשנה לראות חורבות? — אלו חורבות בשבילך? — הקשה סרגיי. — שם גדלת. — הייתי ילד. עכשיו יש לי תכניות אחרות. הבת ניסתה להרגיע, אבל היה מאוחר. סרגיי הבין — מדברים בשפות נפרדות. לו, הזמן בצימר היה חיים. להם — עבר, חמוד, לא הכרחי. קם. — טוב, — אמר. — תנו לי לחשוב. לא היום, לא מחר. צריך זמן. — אבא, — פתחה הבת, — גם לנו דחוף. החודש הבא תשלום… — מבין, — חתך. — גם אתם תבינו. זה לא למכור ארון. שקט. התחילו להתארגן. בכניסה התעכבו עם הנעליים. הבת חיבקה. — אנחנו לא נגד, באמת — רק פוחדים עליך. הנהן, בלי קול. כשהלכו, שקט השתלט. ישב במטבח. כוסות, עוגיות חצי אכולות. הרגיש עייפות קשה. כך ישב הרבה זמן. החושך ירד, אורות בחלון ממול, הוא פתח תיק מסמכים: דרכון, טאבו, תשריט מגרש. עבר עם האצבע על הערוגות, כמו על שבילים אמיתיים. למחרת נסע לגראז’. היה חייב עבודה עם הידיים. פתח דלת לרווחה. ערך כלים, מיינו קופסאות. זרק חלק מהגרוטאות: חלקים שבורים, ברגים חלודים, חוטים ששמר “אולי”. השכן, סרגיי מבוגר, הציץ: — ממהר לזרוק? — עושה סדר, — ענה. — חושב מה צריך, מה לא. — נכון, — הנהן. — אני מכרתי. לבן צריך כסף לרכב. עכשיו בלי גראז’, אבל הבן מרוצה. סרגיי שתק. השכן הלך, הוא נשאר. “מכרתי — הבן מרוצה.” כאילו אמר מעיל ישן. הרים מפתח כבד, החזיק, נזכר כשבתור ילד הבן ביקש לסובב יחד — אז היה נדמה שתמיד יהיו יחד, שזו שפה משותפת. עכשיו התברר — לבן זו שפה זרה. בערב שוב הוציא מסמכים. לבסוף התקשר לבת. — החלטתי, — אמר. — הצימר עובר אליכם, חצי חצי. אבל לא מוכרים עכשיו. אני אמשיך לנסוע כל עוד אוכל. אחר-כך — תעשו מה שתחליטו. — אתה בטוח? — שאלה. — בטוח, — ענה, בלי ביטחון פנימי. היה ברור: הוא גוזר מעצמו משהו יקר, אבל אין דרך אחרת. — אז בוא נתאם לעו”ד, — אמרה. הניח את הטלפון ושקע בשקט. הרגיש עייפות — וגם סוג של הקלה. פתרון שאין מנוס ממנו. שבוע אחרי חתמו אצל עו”ד. סרגיי חתם, היד רועדת מעט. הילדים הודו לו. — אבא, תודה, — אמר הבן. — הצלת אותנו. הנהן — אך הרגיש שגם הם “מצילים” אותו מהמחשבות על ה”מה יהיה”. עכשיו ה”מה יהיה” כתוב. הגראז’ השאיר לעצמו, לעת עתה. הילדים רמזו, אבל סירב. “צריך לי, לא אשב רק עם טלוויזיה.” הבינו. החיים לא השתנו כלפי חוץ: בדירה, לפעמים לנסוע לצימר כעורך. המפתח עדיין אצלו. בפעם הראשונה נסע לבד, באביב. בדרך חשב: הבית — לא שלי. רכוש של אחרים. כשפתח שער, צליל הציר החרק, השביל המוכר — תחושי הזרות דעכו. נכנס, תלה מעיל על מסמר בדלת. בפנים: המיטה, השולחן, הדובי. התיישב על כיסא קטן בחלון. קרן שמש הפכה את האבק לזהב. ליטף את העץ, הרגיש כל קמט. חשב על הילדים, על דירותיהם, התשלומים, התכניות. עליו — שנותרו לו עונות, לא שנים. לקוות לאביב נוסף. הבין שזו רק שאלה של השנה או חמש — הצימר יימכר. הם אמרו. צדקו. אבל עכשיו הבית עומד, הגג תקין, כלים במחסן, ערוגות ירוקות. עוד הולך, מתכופף, קוטף מהאדמה. יצא, הסתובב, התעכב אצל השכנים: אחד שותל, אחר תולה כביסה. חיים. אז הבין שחששו — לא מהצימר והגראז’ — פחד להיות מיותר. לא נחוץ לאף אחד. המקומות האלו היו הוכחה שהוא עוד “פועל”. עכשיו הוכחה זו עדינה. בניירות זה רשום. בהרגלים — אחרת. אבל, בישיבה על המרפסת, השיג משהו אחר: זכות להיות בבית הזה, לא בנייר אלא בזיכרון. הביט במנעול, מפתח ישן, מסובב ביד, מהדק. יום אחד יהיה בידי הבן או הבת, או זר שיקנה. לא יידעו את משמעות הסיבוב הזה. למחשבה נהיה גם עצוב וגם שקט. העולם משתנה, רכוש עובר ידיים. העיקר להספיק לחיות במקומות שלך, כשהם שלך לא רק על פי חוק — אלא בהרגשה. סיים את התה, קם, הלך למחסן להביא מעדר. צריך להפוך לפחות ערוגה אחת — בשבילו. לא לבעלים העתידיים, לא בשביל הילדים שכבר אולי סופרים כסף — בשבילו, כדי להרגיש אדמה בידיים. נעץ את המעדר, לחץ עם הרגל. האדמה נעתרה. הגוש הראשון התהפך, האדמה הוציאה ריח טרי. סרגיי נשם, התכופף שוב. העבודה התקדמה לאט, הגב כאב, הידיים נחלשו — אבל כל תנועה הקלה עליו, כאילו חפר החוצה גם את הפחדים. בערב ישב על המרפסת, מחה מצח, הביט בערוגה המשורטטת. שמיים אדמדמים, ציפור קראה רחוק. הביט על הבית, העקבות באדמה והמעדר. חשב על מחר, על שנה, על חמש. תשובה לא הייתה — אבל הייתה תחושת שייכות מוחלטת ברגע הזה. קם, כיבה אורות, נעל דלת. עמד לרגע בשקט. סובב מפתח במנעול. הקליק. שם מפתח בכיס, הלך לרכב, מקפיד לא לדרוך על הערוגה שזה עתה הפכה משלו.

Life Lessons

בית של אף אחד

אליאב התעורר בלי שעון מעורר, כמו תמיד, בשש וחצי. הדירה הייתה שקטה, רק המקרר זמזם בשקט במטבח. הוא נשאר לשכב רגע, מקשיב לזמזום הזה, ומתמתח אל אדן החלון לקחת את המשקפיים. בחוץ התרומם אור ראשון, מכוניות מעטות חלפו בחריקה על האספלט הרטוב.

פעם בשעה הזו היה כבר מתארגן ליציאה לעבודה מתלבש, הולך להתקלח, שומע דרך הקיר את רון, השכן, מדליק את הרדיו שלו. עכשיו רון עדיין מדליק רדיו, אבל אליאב שוכב וחושב במה יתעסק היום. רשמית הוא כבר בפנסיה שלוש שנים, אבל עדיין חי לפי סדר יום, מתוך הרגל.

הוא קם, לבש מכנסי ספורט, פסע למטבח. שם מים בתה, הוציא מהלחמנייה פרוסת חלה שנשארה מאתמול. בזמן שהמים רתחו, נעמד מול החלון. קומה שביעית, בניין ישן באזור קרית יובל, חצר עם מתקן משחקים לילדים. למטה, מתחת לחלון, חנתה ה”מאזדה” הישנה שלו, מכוסה בשכבת אבק דקה. הוא סימן לעצמו שכדאי לקפוץ למחסן בחצרות הדרום, לבדוק שהגג לא נוזל.

המחסן שכר פעם אחת עם כמה חברים, שלוש תחנות אוטובוס מכאן. פעם היה מבלה שם חצאי סופי־שבוע, מתקן את הרכב, מחליף שמן, מדבר עם שכנים על מחירי הדלק והפועל ירושלים. היום הכל קל מוסך, פנצ’רייה, הכל בלחיצת כפתור. אבל את המחסן לא עזב. שם נותרו הכלים הישנים, צמיגים, קופסאות עם ברגים, קרשים, “כל מיני דברים”, כפי שנהג לומר.

ואז יש את הצימר במושב יגל, קראו לזה “הצימר”, למרות שזה בקושי בית עץ עם פרגולה צרה, שני חדרים ומטבחון זעיר. כשהעצים היו גזומים היטב, הוא היה מדמיין את הפינות, את הרצפה עם החריצים, ואת הקול של הגשם מתופף על הגג בחרף. הבית הזה עבר אליו ולדליה, אשתו. לפני עשרים וחמש שנים הם לקחו את הילדים לשם כמעט כל סופ”ש עבדו בגינה, טיגנו תפוחי אדמה על פתיליה, שמו רדיו על שרפרף.

דליה נפטרה לפני ארבע שנים. הילדים גדלו, עברו לדירות משלהם, נולדו נכדים. הצימר והמחסן נשארו רק אצלו. הם שמרו עליו כמו עוגנים דירה, צימר, מחסן. הכל במקום, הכל ידוע.

הקומקום רתח. אליאב הכין לעצמו תה, התיישב ליד השולחן. על הכיסא ממול הונח הסוודר שקיפל אמש. הוא אכל את הכריך, הסתכל על הסוודר ונזכר בשיחה מאתמול.

בערב ביקרו הילדים הבן עם אישתו וילד בן שלוש, הנכד; הבת ובעלה. שתו תה, דיברו מי ומתי יכול לקחת חופש. ואז כרגיל, התחילו לדבר על כסף.

הבן אמר שהמשכנתא חונקת, הריביות עולות. הבת התלוננה שהגן של הילדה יקר, וגם החוגים, הבגדים. אליאב הנהן. הוא זכר היטב ימים בהם ספר שקלים לקראת סוף החודש. אז לא היה לו לא צימר ולא מחסן רק דירה שכורה וחלומות.

ואז אמר הבן, לאחר היסוס:

“תקשיב, אבא… דיברנו עם רוני וגם עם נעמה. אולי כדאי שתמכור משהו? אני מתכוון, את הצימר… או אולי את המחסן. הרי אתה כמעט לא נוסע לשם יותר.”

אליאב צחק, ניסה להסיט נושא. אבל בלילה התקשה להירדם, המשפט הזה הדהד בראשו: “כמעט לא נוסע”.

הוא סיים את הכריך, שתה את התה, שטף את הכלים. הסתכל בשעון שמונה בבוקר. החליט שבסוף היום הוא נוסע לצימר. כדאי לבדוק אחרי החורף, וגם להרגיש ולהוכיח לעצמו משהו.

התלבש חם, לקח מהכניסה את המפתחות של הצימר והמחסן, הכניס לכיס המעיל. התקדם במסדרון, עצר מול מראת העץ הישנה. במראה ראה איש עם רקות מאפירות, מבט עייף, אבל עדיין גוּף בריא לא זקן. יישר את הצווארון, יצא.

בדרך עבר במחסן, לקחת כמה כלים. המנעול חרק, הדלת נפתחה במאמץ המוכר. הריח בפנים היה של אבק, בנזין וסמרטוטים ישנים. על מדפים עמדו קופסאות ברגים, קופסאות חיווט, וקסטה ישנה שכתוב עליה בטוש. קורי עכביש התנדנדו ליד התקרה.

אליאב בחן במבטו הג’ק הראשון שלו, קרשים שרצה כבר לפני שנים לעשות מהם ספסל לצימר (ולעולם לא הספיק). וגם היום הם מחכים.

הוא לקח ארגז כלים, כמה מיכלי פלסטיק, נעל את המחסן, המשיך הלאה.

הנסיעה למושב ארכה שעה. בצדי הדרך עוד הצטבר שלג בוצי, מדי פעם נצצה האדמה. במושב היה שקט. מוקדם מדי להגיעות של אחרים. בשער ישבה קלרה, שומרת ישנה במעיל קור, הנהנה לשלום.

הצימר קיבל אותו בשקט המוכר של עונת מעבר. גדר עץ, שער שחורק. פתח, צעד בשביל הצר עד לפרגולה. העלים מהסתיו חרקו תחת הרגליים.

בפנים ריח של עובש ועץ ישן. אליאב פתח חלונות, ניער כיסוי מהמיטה. במטבחון על השולחן סיר אמייל, שבעבר היו מבשלים בו קומפוט. על מסמר ליד הדלת תלתה צרור מפתחות, בהם המפתח למחסן הגינה.

הלך בבית, נגע בקירות, בידיות. בחדר בו ישנו הילדים עמדו מיטת קומותיים ודובון פרווה אחד בלי אוזן. הוא נזכר שבנו בכה אז, והוא, בלי דבק זמין, הדביק את האוזן בלחצנים וחוט.

יצא החוצה. השלג כמעט נמס, הערוגות כהות ולחות. בפינה עמד מתקן מנגל חלוד. הוא זכר איך היה עושה שיפודים, יושב עם דליה על הפרגולה, שותים תה בכוסות זכוכית, שומעים צחוק מהגינה ליד.

נאנח, ניגש לעבודה. ניקה את השביל, תיקון את הקרש הרופף בפרגולה, בדק את הגג של המחסן. מצא כיסא פלסטיק ישן, הוציא לחצר, התיישב. השמש עלתה, התחמם קצת.

הוציא את הטלפון, ראה שיחות שלא נענו מהבן. הבת כתבה במייל “צריך לשבת בנחת, לדבר על הכל, אנחנו לא נגד הצימר, אבא. פשוט בוא נחשוב בהיגיון”.

בהיגיון. מילה ששמע כמעט יום־יום לאחרונה. בהיגיון הכסף לא צריך לשכב סתם. בהיגיון לא צריך להעמיס על פנסיונר מחסן וגן. בהיגיון לעזור לילדים, כשעדיין אפשר.

הוא באמת הבין. באמת. אבל כשהיה כאן, על כיסא הפלסטיק, שמע כלב כלשהו נובח רחוק, מים מטפטפים מהגג כל ה”היגיון” נשאר מאחור. כאן, זה משהו אחר.

אליאב קם, עבר שוב בשטח, סגר את הבית, תלה מנעול כבד. חזר לאוטו וחזר הביתה, לירושלים.

בצהריים כבר היה שוב בדירה. פשט את המעיל, הניח ארגז כלים בכניסה. רק אז הבחין בפתק קטן על השולחן “אבא, נבוא בערב, נדבר. רוני”.

התיישב, הניח ידיים על השולחן. אז היום זה באמת יקרה ידברו באמת, בלי להתחבא.

בערב הגיעו יחד. רוני עם נעמה, ונעמה. את הנכד השאירו אצל אבא של נעמה. אליאב פתח, בירך, הכניס אותם למסדרון. הבן חלץ נעליים, תלה את המעיל, בתנועה מוכרת של ילדותו.

במטבח התיישבו סביב השולחן. תה, עוגיות, שוקולדים אף אחד לא נוגע. חמש דקות דיבורים סתמיים: מה עם הנכד, מה בעבודה, איזה פקקים יש בעיר.

ואז נעמה הסתכלה על אחיה, הוא הנהן, והיא פנתה אליו:

“אבא, בוא נדבר גלויות. לא לוחצים עליך, אבל כולנו צריכים להחליט.”

אליאב חש התכווצות פנימית. הנהן.

“תדברו.”

רוני פתח:

“תראה, יש לך את הדירה הזו, את הצימר ואת המחסן. הדירה זו קדושה, לא נוגעים. אבל הצימר… אתה בעצמך אומר שקשה. גינה, גג, גדר. כל שנה הולכים לשם אלפי שקלים.”

“היום הייתי שם,” אמר אליאב בשקט. “הכל בסדר.”

“עכשיו כן”, התערבה נעמה, “אבל עוד חמש, עוד עשר שנים? לא נוכל להמשיך ככה. סליחה, אבל צריך להתחשב בזה.”

אליאב הסיט מבט. המילים “אתה לא תהיה לנצח” נשמעו ישירות מדי, למרות שידעה שלא התכוונה לפגוע.

נעמה המשיכה ברוך:

“אבא, אנחנו לא אומרים לעזוב הכל. אפשר למכור את הצימר והמחסן, לחלק את הכסף חלק לך, שתוכל לחיות טוב, וחלק לנו. אולי נסגור חובות. הרי תמיד אמרת שאתה רוצה לעזור לנו.”

באמת אמר, פעם. כשפרש, עוד עבד למחצה, היה נדמה שישאר חזק עוד שנים ארוכות.

“אני עוזר,” אמר. “לוקח את הנכד לפעמים, קונה לכם מצרכים.”

רוני חייך במבוכה:

“אבא, זה יפה. אבל עכשיו אנחנו צריכים כסף גדול. ראית את המשכנתא. אנחנו לא מבקשים הכל, רק… יש רכוש שעומד ריק.”

המילה “רכוש” נשמעה זרה במטבח. אליאב הרגיש כאילו התיישב ביניהם תורן בלתי־נראה של מספרים, דוחות, הלוואות.

הרימו כוס תה, לגימה התה כבר התקרר.

“זה רכוש בשבילכם,” אמר לאט. “לי זה…”

התקשה למצוא מילה. פחד להישמע דרמטי.

“זה חלק מהחיים,” אמר לבסוף. “המחסן הזה… בניתי אותו עם אבא שלי, כשהיה בחיים. הצימר הילדים גדלו שם. אתם.”

נעמה השפילה עיניים. רוני שתק רגע, ואז אמר בעדינות:

“אנחנו מבינים, באמת. אבל אתה הרי כבר כמעט לא נוסע. זה עומד ריק. אתה לבד לא תוכל להחזיק יותר מדי זמן.”

“היום הייתי שם.” חזר אליאב. “הכל בסדר.”

“היום.” אמר רוני. “ולפני זה, מתי? בסתיו? אבא, בוא נחשוב רגע.”

השתרר שקט. בדירה שמעו את שעון הקיר. אליאב ראה אותם, יושבים סביב השולחן, מדברים על הזקנה שלו כמו פרויקט. התייעלות, חלוקת נכסים.

“טוב,” אמר. “מה בדיוק אתם מציעים?”

פני רוני אורו ברור שכבר תיאמו ביניהם:

“דיברנו עם מתווכת. אמרה שאפשר לקבל יפה על הצימר, גם המחסן שווה. אנחנו נוכל לטפל בכל: לקבוע פגישות, להסדיר ניירת. רק תיתן ייפוי כוח.”

“והדירה?”

“הדירה שלך.” ענתה נעמה מיד. “הבית שלך.”

הנהן. “בית” במילה הזו היה משהו אחר. האם בית זה רק קירות, או גם הצימר? והמחסן, בו בילה שעות, מקלל ברגים אבל מרגיש חיוני?

קם, הלך לחלון. הפנסים דלקו בחצר אותו חצר שבו שיחקו ילדיו, רק הילדים היום עם טלפונים.

“ומה אם אני לא רוצה למכור?”

במטבח נהיה שקט יותר. ואז נעמה בזהירות:

“אבא, זו ההחלטה שלך, זו הבעלות שלך. אי אפשר להכריח. פשוט… דואגים. אתה בעצמך התלוננת שהכוח יורד.”

“אני פחות חזק,” הסכים. “אבל אני יכול עוד להחליט במה לעסוק.”

רוני נאנח:

“אבא, לא רוצים לריב, אבל מהצד זה מרגיש שאתה נאחז בדברים, ואנחנו מתמודדים עם הקושי. חושבים כל הזמן מה יקרה אם תפסיק פתאום לתפקד. מי יתעסק עם כל זה.”

אליאב הרגיש דקירה. גם הוא חשב: מה יהיה אם ייעלם יום אחד? הילדים ירוצו בין הרשויות, עורכי דין, רצון להבין מי יקבל מה. קשה יהיה להם, זה בטוח.

חזר לשולחן.

“ואם…,” התחיל, נעצר. “אם נעביר את הצימר על שמכם, ואני אמשיך לנסוע לשם עד שאוכל?”

הילדים החליפו מבט. נעמה קימטה גבות.

“אבא, גם אז זו עדיין תהיה מטלה. לא נוכל לנסוע כמו שאתה רוצה עבודה, ילדים.”

“אני לא מבקש שתבואו,” ענה. “רק שאוכל להמשיך. אחר־כך תעשו מה שנוח לכם.”

מבין שזה פשרה לו, להרגיש שהמקום איתו, להם, ביטחון שבעתיד לא יסתבכו בירושה.

נעמה הרהרה:

“זה אפשרי. אבל ממש לא בטוח שנחיה שם. לנו יש כיוונים אחרים. אני ועמוס, אולי נעבור צפונה. דירות שם הרבה יותר זולות.”

אליאב הופתע. גם רוני הרים גבה.

“לא סיפרת לי,” אמר.

“עדיין רק חושבים. לא הנקודה. פשוט הצימר בשבילנו זה לא העתיד.”

המילה הזו עתיד. בשבילם, העתיד בעיר אחרת, דירה חדשה, עבודות חדשות. אצלו, העתיד מצטמצם לדירה, מחסן, צימר פאתי הזיכרון.

נמשכה שיחה עוד עשרים דקות. הם מדברים מספרים, הוא זיכרונות. הם דואגים לבריאותו, הוא לפחד להיעלם לחוסר עשייה. ברגע מסוים רוני, מותש, פלט:

“אבא, תבין, אי אפשר להמשיך לסחוב הכל. תבוא תקופה, לא תוכל לנסוע. מה יקרה אז? הכל יירקב? נבוא, נראה חורבות?”

אליאב חש כעס.

“זה חורבות בשבילך? שם גדלת!”

“פעם קטנה. עכשיו יש לנו דברים אחרים.”

השתררה שתיקה. נעמה ניסתה לפייס.

“בסדר,” אמר אליאב. “אני צריך לחשוב. לא מחר, לא מחרתיים. אני צריך זמן.”

“אבל אבא… אנחנו לא יכולים למשוך. הטיפול הבא בקרוב…”

“אני מבין,” קטע. “אבל גם אתם צריכים להבין. זה לא למכור ארון.”

הכל השתתק. אספו את עצמם. בכניסה התעסקו עם נעליים ארוכות, נעמה חיבקה אותו.

“אנחנו לא נגד הצימר, באמת,” לחשה. “פשוט דואגים.”

הנהן, בלי להוציא מילה.

הדירה התמלאה שוב בשקט. ישב שוב במטבח, מביט בכוסות, בצלחת עוגיות. הרגיש עייפות גדולה.

ישב ככה המון זמן, באפלולית. בחלונות ממול נדלקו אורות. לבסוף קם, גלש לחדר, שלף תיק מסמכים תעודת זהות, בעלות על הצימר, המחסן. הופתע עד כמה קטן הציור של החלקה בגינה, מרובעת. העביר אצבע אחת על הקווים כאילו היו שבילים אמיתיים.

למחרת נסע למחסן. חייב היה משהו בידיים. בפנים קריר. פתח שערים להכניס אור, פשט כלים, מיין קופסאות. זרק חפצים חסרי ערך ברגים חלודים, חלקים שלא ישמשו עוד.

השכן מחסן ליד, אברהם, הציץ.

“למה לנקות?”

“סדר. צריך לבדוק מה עדיין רלוונטי.”

“נכון,” הנהן אברהם. “אני מכרתי כבר. הבן רצה רכב, חסר לי, אבל הוא שמח.”

אליאב שתק. אברהם חזר לעבודתו.

הרים מפתח ברגים, מעט כבד, מחוספס משנים. יישר. נזכר איך פעם הבן הקטן ביקש להחזיק, לסובב, לרגע היה נדמה שהשפה הזו טריוויאלית ביניהם מחסן, צימר, רכב.

עכשיו לא.

בערב שוב שלף ניירות. ואז צלצל לנעמה.

“החלטתי,” אמר. “נעביר את הצימר על שמכם, ברישום לשניכם. לא מוכרים, בינתיים. אני שם כל עוד אני יכול. אחר־כך תעשו כרצונכם.”

נעמה שתקה רגע.

“אבא, אתה בטוח?”

“כן,” ענה, למרות שבפנים ידע שהחלטה זו לא רגועה. הרגיש כאילו מוריד מעצמו משהו יקר, אבל אין ברירה.

“טוב,” אמרה. “נדבר מחר איך עורכים הכל.”

הניח את הטלפון, התיישב. הדירה התמלאה שקט, תחושת הקלה מעורבת בעייפות. כאילו ההחלטה היא מסילה, ממנה אי אפשר לסטות.

שבוע לאחר מכן, הלכו לנוטריון. ערכו הסכם מתנה. אליאב חתם, היד רועדת קלות. הנוטריון הסביר רגוע מה לחתום, מה לשמור. הילדים הודו, חיבקו.

“תודה, אבא, עזרת לנו המון,” אמר רוני.

הנהן, ובפנים חש שזה לא רק עזרה לילדים זה גם עזרה לעצמו להשתחרר מהחשש למגע העתיד. עכשיו העתיד כתוב במסמכים.

את המחסן השאיר לעצמו. הילדים רמזו שאפשר למכור גם אותו, אבל הצהיר בתוקף לא, זה בשבילי לצאת מהבית, לא לראות חדשות כל היום. הסכימו, הבינו.

החיים לא השתנו הרבה. עוד גר בדירה, עוד נוסע לצימר, עכשיו כ”אורח” בבית ששייך נומינלית לילדים. המפתחות אצלו, איש לא מפריע.

בפעם הראשונה אחרי החתימה נסע באביב. בדרך הביתה חשב הבית לא שלי יותר, רכוש של אחרים. אבל כשפתח את השער, שמע את החריקה, ראה את השביל המוכר תחושת הניכור התפוגגה.

הוריד מעיל, תלה על מסמר בכניסה. החדר לא השתנה אותה מיטה, אותו שולחן, אותו דובי בחסר־אוזן.

ישב על שרפרף, קרן שמש שטפה את אדן החלון. עבר ביד על העץ, חש בכל חריץ.

חשב על הילדים, על חשבונות, חישובים ותכניות לעתיד. עליו שעתידו היום עונתי. להחזיק עוד עונה, לחפור עוד ערוגה, לשבת קיץ אחד נוסף על הפרגולה.

ידע, עמוק, שיום אחד, בעוד שנה או חמש, ימכרו את הצימר לצערם. לא יהיה טעם להחזיק בית ריק. והם גם יצדקו.

אבל כעת הבית עומד. הגג שלם. במחסן מונחות אתי חפירה. בערוגות כבר מתפתחים גבעולים ירוקים. ועוד יכול ללכת, לכופף גו, להרים חפץ.

יצא חזרה, סיבב את השטח. עמד ליד הגדר. בשטח הסמוך מישהו כבר שתל שתילים, מכופף בגב. בחבל אחר בגדים לייבוש. הכל זורם.

אליאב הבין שהפחד שלו לא רק מהצימר והמחסן. אלא מהלהפוך למיותר לילדים, לעצמו. המקומות האלו הם עדות שעוד כוחו עמו, שיכול לתקן, לצבוע, לעבד אדמה.

היום העדות הזו שברירית המסמכים אומרים כך וההרגלים אחרת. אבל כשהוא יושב על המרפסת, הבין: לא הכל נקבע בנייר.

הוציא תרמוס, מזג תה לכוס, לגם. הטעם מריר מעט, לא חד כמו בלילה ההוא. החלטה התקבלה. המחיר מוכר. נתן לילדים משהו שהיה שלו, וקיבל בחזרה משהו אחר הזכות להיות בבית לא מתוקף רישום, אלא מתוקף זיכרון.

הביט במנעול, במפתח הישן בידו. יום אחד יגיע המפתח אל הילדים, או אל זרים שיקנו. יכניסו, לא יידעו מה יש בפעולה הזו.

המחשבה הזו עשתה אותו עצוב, אבל גם רגוע. העולם משתנה, הכל מחליף ידיים. הכי חשוב להרגיש שגר במקום, כל עוד הוא שלך בתחושה.

סיים לשתות, קם, הלך למחסן להביא מעדר. חפירה אחת לפחות צריך לעשות. לעצמו. לא לבעלים עתידיים, לא לילדים שכבר עושים חשבון. לעצמו לדעת שהאדמה תחת רגליו וידיו.

נעץ את המעדר, לחץ ברגל. העפר נפתח, נתגלתה אדמה כהה ולחה. נשם את הריח, כופף גב שוב.

העבודה התקדמה לאט. הגב כאב, הידיים התעייפו. עם כל חפיפה, הרגיש קצת יותר קל למבפנים. כאילו מחלץ מתחת לאדמה גם פחדים.

לקראת ערב ישב על הפרגולה, ניגב זיעה מהמצח. הערוגות מונחות בשורות, השמים צבועים באדום. ציפור קראה רחוק.

הסתכל על הבית, על עקבותיו, על המעדר. חשב: מה יהיה מחר? עוד שנה? חמש? לא ידע. אבל עכשיו, היה במקום שלו.

קם, סגר את האור, נעל דלתות. בפרגולה עצר שנייה, הקשיב לשקט. סובב מפתח במנעול, נשמע קליק ברזל.

שם מפתח בכיס, צעד לרכב נזהר לא לדרוך על האדמה הטרייה.

Rate article
Add a comment

20 − twenty =