**בית ללא קבלת פנים: כשהאם הפכה את הבית לשדה קרב**
ישבתי במשרד שלי כשהטלפון צלצל. על המסך: אשתי. הייתי מופתע היא כמעט ולא התקשרה באמצע היום.
“שלום, תמר. קרה משהו? אני די עסוק כרגע,” אמרתי, מבלי להרים את המבט מהמסך.
“קרה משהו נורא,” קולה רעד, חנוק מדמעות, “זרקו אותנו. אין לנו בית יותר!”
“מה?!”, קפצתי מהכיסא, “קרה משהו לדירה? שריפה? פריצה?”
“הדירה בסדר אבל אסור לנו יותר לגור שם,” לחשה.
“מה זאת אומרת ‘אסור’? מי יכול לאסור עלינו לחיות בדירה שלנו?!”
“מי אם לא אמא שלך!” פרצה מתוכה, ובקולה נשמע הכל כאב, כעס, ייאוש.
לפני שנים, היא ואני עם הילדים עברנו לגור בתל אביב. הבת הבכורה הייתה בת שבע, הצעירה בת חמש. התחלנו הכל מאפס, עבדנו קשה. ואז הגיעה ההזדמנות: אביה של תמר ירש דירה מקרוב משפחה רחוק שעבר לגור בנגב.
“תגורו שם,” אמר אז הזקן, “אני כבר פנסיונר, הארנונה סבירה, הדירה תישאר על שמי, אבל לא נפריע לכם.”
שיפצנו, קנינו רהיטים. הרגשנו בבית. למרות שהדירה לא הייתה שלנו רשמית, היא הייתה הבית שלנו. רק תמר הרגישה כל הזמן תחושת אי-נוחות.
“אנחנו משקיעים כאן הכל, אבל בשטר הבעלות אנחנו לא רשומים,” אמרה לי פעם.
“אל תדאגי. ההורים שלי כאן. מי יזרוק אותנו? אנחנו משפחה.” משחקי משפחה.
אבל אז הגיע הגרוע מכל זרקו אותנו. לא זרים, אלא המשפחה שלנו.
הטריגר היה יום ההולדת של אבי. נסענו אליו, חגגנו. אבל למחרת, חמותי עמדה פתאום בפתח:
“החלטנו: דניאל, בן הדוד שלכם, עובר לגור איתכם. הוא מתחיל ללמוד, המעונות מלאים. אצלכם יש מקום. ובכלל,” הוסיפה בקור, “הדירה שייכת לנו, אז אנחנו קובעים מי גר פה.”
תמר נשארה ללא מילים. אבל אני רק הנהנתי:
“בסדר. יש מספיק מקום.”
היא רצה לצרוח, נשכה את שפתיה. לא היה זה הרגע. אבל משהו בתוכה נשבר באותו יום.
דניאל נכנס והתנהג כמו המלך בבית. אכל על הספה, צעק, אף פעם לא סידר. כל מה שנגע בו נהיה מלוכלך. ואז הגיעו הוריי לביקור. לראות את “הנכד”. והסיוט התחיל.
“הנעליים של דניאל מלוכלכות!” נזפה חמותי. “למה המעיל לא כבוס?! ולמה אין עוגה?!”
היא פיקדה כמו מפקדת. בישלה, שטפה, ניקתה. ואז, ללא כל אזהרה, פנתה לתמר:
“אני לא מבינה איך הבן שלי יכול לחיות עם מישהי כמוך! עדיף שתעזבי. תשאירי את הדירה פה.”
“לאן אתפנה? שכר הדירה יקר, הבנות כבר עם המשפחות שלהן”
“לא הבעיה שלי. תארזי את החפצים.”
כשתמר סירבה, נגמר לחמותי הסבלנות:
“אני אדאג שדוד יבקש גט.”
תמר אספה בשקט את חפציה, בעוד הדמעות זולגות על פניה.
כששמעתי על זה, רצתי ישר לשם.
“אימא, מה זה?! את זורקת את אשתי?!”
“היא מיותרת. וחוץ מזה היא שותה!”
“מה?!”
“שמעתי בקבוקים מתנפצים. למה מסתירים דברים? כזאת לא תגור תחת הגג שלי. הדירה שלי, אני מחליטה.”
“אימא, זה היה דניאל עם הפח!”
“אל תאשים את הילד! אם היא תופיע פה עוד פעם אל תתלונן.”
“אז אני הולך איתה.”
“עוד יותר טוב. לדניאל יש חברה, היא תיכנס לפה.”
האגרופים שלי התהדקו, בלי מילה.
“טוב. יומיים.”
לתמר אמרתי אחר כך: “אל תבכי. נרוקן הכל יוסי יעזור לנו, יש לנו מוסך. הכל יהיה בסדר. נקנה לעצמנו משהו משלנו. אולי לא בדיוק כמו שחלמנו, אבל שלנו.”
שלושה ימים אחר כך הגיעה חמותי עם הבת שלה שרית עמוסים כמו למצור. בשר, דגים, שימורים, שקיות של תפוחי אדמה
“הם באמת עזבו?!” שאלה שרית המומה.
“ריק אין מטבח אין מקרר אין רהיטים”
“שים הכל במרפסת.”
“אבל יורד גשם! אימא, אי אפשר אפילו לישון פה!”
אסתר כהן חייגה לבנה הוא לא ענה. גם הנכדות לא.
“אסתר פה סבתא” ניסתה עם אחת הנכדות, אבל מהקו נשמע רק:
“אל תתקשרי יותר!”
בדירה נשארה רק ספה ישנה ומלוכלכת. ודלי באמבטיה הסמל של חלום שנשבר.
חצי שנה אחר כך תמר בישלה בדירה החדשה שלנו. ואז הטלפון צלצל. מספר לא מזוהה.
“דוד, אני אימא אתה לא עונה אני מצטערת. תחזור. תישאר פה.”
“אנחנו כבר גרים. בדירה שלנו.”
“הדירה שלכם? למה אתם צריכים עוד אחת? יש לכם את שלנו!”
“שלכם זה שלכם. ושלנו זה שלנו.”
“והנכדות? הן מחקו אותי!”
“הן לא צריכות כלום. יש לנו הכל. תשכחי מהדירה ההיא. אנחנו לא חוזרים לשם לעולם.”
סיימתי את השיחה. הפרק הזה נסגר. והוא לא ייפתח שוב.
