מעולם לא חשבתי שאגיע למצב שבו אני, ההורים ואחי נריב על נכסים כמו באיזו מהומה, כשכל אחד מרים את הקול כדי להוכיח משהו. אני כבר לא ילד בן עשרים, עצמאי, עובד ולומד לתואר ראשון, ובכל זאת, גרתי עד לאחרונה בדירה שירש אבי מההורים שלו. אחי, נדב, רק בן ארבע-עשרה למה הוא צריך דירה עכשיו? הוא אפילו לא סיים חטיבת ביניים, ויש לו עוד דרך ארוכה.
גם ההורים שלי מתייחסים אליו כמו אל ילד קטן, ובצדק, אבל איכשהו כל זה נפל עליי. אמא ואבא באמת עשו איתי חסד כשתנו לי לגור בדירה הזו, כשהסברתי שאני רוצה להיות לבד ומוכנה אפילו לשכור דירה משלי. לא קיוויתי ליותר. התחלתי פה ושם לשפץ, לשדרג, אולי בקטנה קיוויתי שבעתיד הדירה תעבור אליי.
אבל אז ריב טיפשי עם אבא טרף את הקלפים. אני כבר לא זוכר על מה, אבל נפגע כשאמרתי לו שאסתדר לבד, שאני לא צריכה תמיכה. בעקבות זה התכנסה פגישה משפחתית, שבה הודיעו לי שהחלטתי להיות עצמאית אז אני צריכה לפנות את הדירה. הם רוצים להשכיר אותה ולחלק את הנכס, כי “זה לא רק שלך ואת לא יכולה להחליט לבד”, הרי גם נדב “נשען על הדירה הזאת”.
אפילו אין טעם לשאול למה הרי כל אחד מאיתנו יכול לקבל דירה: אני את הדירה שגרתי בה, והוא את דירת ההורים. אלא שהם מציעים שנמכור את שתיהן ונחלק את הכסף, כל אחד יקנה דירה משלו בתל אביב או רחובות, וקצת שקט. אני מתנגדת לזה לחלוטין למה להסתבך, לשלם למתווכים, מיסים, בירוקרטיה, כשיש לנו שתי דירות שאפשר כבר לגור בהן בשקט ובנחת?
מה שהכי צורם לי זה שההורים רציניים בכוונה להוציא אותי מהבית רק בגלל שהבעתי עצמאות. אולי הם יתחרטו עוד, אולי נרגע ונשוב לדבר כרגיל, אבל כרגע אין לי חשק לקחת את הצעד הראשון. ההיגיון שלהם לא מתקבל על הדעת, ואחי ילדון תמים, הולך איתם. במקום לאחד, הם מפרידים בינינו, כאילו שזו הדרך היחידה לשמור על הירושה. אולי יום אחד הם יבינו כמה זה מיותר.
