בחיים לא הייתי מדמיין שההורים שלי ואני, יחד עם אחי, נתחיל לריב על רכוש כאילו אנחנו משתתפים בכינוס דיירים סוער במיוחד: כולם מרימים את הקול, מתווכחים למי יש יותר זכויות, וכל אחד בטוח שהוא הכי צודק. אני כבר לא ילד קטן בן עשרים, סטודנט, עובד, מנסה להיות עצמאי כמה שאפשר ועדיין מוצא את עצמי מושא לסערה. אחי לעומתי רק בן ארבע-עשרה באמת, בשביל מה ילד בגילו צריך דירה? בקושי סיים את ספר יום העצמאות בבית הספר.
ההורים לגמרי משוכנעים שהוא “ילד של אמא”, ואני מבחינתם לא שונה במיוחד, למרות שאני כבר חצי מהזמן בהיסטוריה של עם ישראל. הסיפור התחיל כשהתקבלתי לאוניברסיטה והודעתי להם שאני רוצה לעבור למשהו משלי, ושוקלת לשכור חדר בתל אביב. אבא הציע לי לגור בדירה שסבא נתן לו בירושה, מתנה מהשמיים, ולמען האמת, מאוד הערכתי את זה. התחלתי לשפץ לאט לאט, בהנחה שיום אחד אולי הדירה תהיה שלי.
אבל כמו בכל סיפור יהודי טוב, הכל התפוצץ אחרי ריב סוער עם אבא. על מה התווכחנו? אפילו לא זוכר אבל כנראה שפגעתי בו כשהצהרתי שאני יכולה להסתדר לבד גם בלי עזרה. מה שגרם להפקת “פגישת חרום משפחתית”: בו אמא ואבא, במלוא הדר החינוך הישראלי, הודיעו לי חד-משמעית אם אני כל כך עצמאית, אז כדאי שאמצא מקום אחר, הם הולכים להשכיר את הדירה, והיא לא שייכת רק לי, אלא גם לאחי שצריך מקום בעתיד.
למה שמישהו ישאל למה זה מסובך? הרי אפשר היה לחלק: אני אקבל את הדירה שלי, אחי את זו של ההורים, והכל יהיה בסדר. אבל לא, הם עוד רוצים למכור את שתי הדירות, לקחת את השקלים, ולתת לכל אחד מאיתנו סכום יפה, כדי שנקנה לבד לגמרי דירה חדשה. ואני, בכנות ממש לא בעניין. למה לסבך? למה להיתקע עם מתווכים, שלם עמלה, מס רכישה, והבירוקרטיה הישראלית? יש כבר שני דירות, למה לא פשוט להשתמש במה שיש?
והכי תמוה ההורים שלי מוכנים לזרוק אותי מהבית רק כי אני עצמאית. אין גבול לאירוניה: מגדלים אותך שתהיה עצמאי, ואז כשאתה באמת מנסה להיות כזה בועטים אותך מהקן.
אולי יום אחד הם יתעשתו, יתקררו הרוחות ונשב לסלט ירקות כמו משפחה נורמלית. בינתיים, לא מתחשק לי להיות הצד הראשון שמושיט יד. מה כבר הייתי יכול לעשות? ההורים מסתכלים עליי כאילו השתגעתי, ואחי הצעיר כמובן מסכים עם כל מה שאומרים לו. בקיצור, סתם דוחפים אותנו אחד על השני וצוברים בשר מעולה למריבה המשפחתית הבאה, ביום שמישהו עוד ירצה למכור הכל, חלילה.
