אוי, כמה קשה אתה, ולדימיר איוואנוביץ’! לא סתם קוראים לך “הזאב הבודד”. אי אפשר לקבל ממך חיוך אפילו במתנה. ככה רק מביטים בך ומיד מתכווץ הלב, כאילו קרח אותה הכניסו בך. מה, כבר איבדת טעם בחיים?
פנינה עוד המשיכה לדבר, אבל ולדימיר כבר לא שמע אותה. בשקט משך אליו את השקיות מהקופה הדחוסה, היחידה במכולת שברחוב ירושלים, ויצא החוצה.
רותי שלך, הייתה פה אצל אימא. היא הגיעה עם הילד. שומע, ולדימיר איוואנוביץ’? ואם בכל זאת שלך הוא, הילד? ככה תיתן לו לגדול בלי אבא? דומה לך
המילים עקבו אחרי ולדימיר עד הדלת, רגלו כמעט נתקלה במפתן הנמוך. הוא לא הסתובב. בשביל מה? גם ככה לא יוכיח לאיש. ובחיים שלו לא התרגל להוציא הכל לדיון בציבור. כולם תמיד כבר יודעים או משלימים בסיפורים משלהם. כזה הוא.
שמש בהירה, לא עונָבִית, שפכה מתיקות חמימה על פניו, עצם את עיניו, והפך בשנייה לפסל חלול. לא פתח עיניים, צד אדום אשחותר בפנים, פוסע, נודד כמו חלום שמתהווה מכל הדברים שקרו ושאולי בכלל לא יכלו לקרות.
זהירות!
ילד זינק מהצד, חטף אל חיקו שני גורים שהתפלשו בצל המדרגות.
אל תדרוך עליהם!
אף סדוק מעט, עיניים כהות וכבדות קצת, אוזניים בולטות כמו שלו. כולם צודקים בשכונה הילד דומה לו. ולדימיר ידע בוודאות שזה לא בנו. אולי משפחה רחוקה, אבל לא באמת קשר כזה.
אולי תרצה גור? תראה איזה כפות יש לו! כמו זאב! הוא יהיה חזק מאוד.
ולדימיר הנהן, והרשה לעצמו להסתובב ברחוב הלא נכון, לרגעים נעלם מחוקי המציאות, נשען על חומת גן העדן של משפחת שמריהו, מנסה לתפוס אוויר.
למה, למה שוב היא באה? למה הביאה את הילד ייתכן והיה שלו? אֵילוּ מחשבות עופות מתועפות התנפלו עליו. ליבו דפק כמו אז, לפני שבע שנים, מקפיץ זיכרונות כולם חושך ושברים.
דלת החצר חבטה, ולפניה, בבת אחת, הופיעה לִיבּי שמריהו:
וובה! מה קורה לך! תן, אעזור! או שאקרא לישי?
ידיים חמות ליטפו את כתפיו, ולדימיר פקח עיניים.
לא, ליבּוֹנָה, תודה, ברוך השם… זה יעבור… תני רק רגע.
לאן תילך?! תשען עליי, קדימה, בקצב שלך. איזה עקשן… אתה תהיה בסדר, אני כבר מודדת לך לחץ דם ונותנת זריקה. תחזור להיות כמו מודעף טרי, כלשעצמו מהשוק.
הרגליים לא נשמעו, אבל ליבּי הייתה חזקה כמו חנקן. היא גררה אותו כמעט עם הבלייזר אליה, חבטה ברגל את השער, והזעיקה:
ישי! בוא!
מפה ולדימיר בקושי זוכר. התעורר על הספה, משהו לוחץ לו על החזה. לרגע חשב שזה התקף לב, אך לפתע ראה חתולה מפוארת, מנומרת ומעושנת, מלקקת אחד מגוריה בחיקו, השאר זוחלים על החזה כמו יצורי חלום.
מַיתָר מרגישה תמיד בני אדם. אם הביאה לך את הגורים, סימן שאתה טוב וישר, וובה. לחתול לא תספר סיפורים.
ליבּי החזירה מחברות של התאומות לשוליים ודאגה סביב ולדימיר.
זהו. כמעט תרדס, גם הדופק טוב. אבל אתה, וובוש, לא תתפוס אותי שוב ככה. האמבולנס לא מגיע פה, תישאר הלילה אצלנו. ושקט נפשי. את זהורקה פגשתי, היא בריאה.
הדקות נשרו בנמנום מבהיל. ישי התיישב:
רע לך.
כן. לא יודע מה קורה לי.
אני יודע. רותי.
די, ישי, רחם על הנשמה שלי.
מבט ירוק חתולי סקר את שניהם.
אפילו מיתר מרגישה בך. החתולה הזאת חכמה מאיתנו. לקחה את כל הגורים והביאה לך הביתה. מהלב, אינסטינקטים. אתה עוצר הכל בלבבך. כמה יחזיקו הכתפיים? אני זוכר איך עזרת לי בלי לשאול. עכשיו תן לי, בשבילי, לא בשבילך.
מה אפשר לעשות, ישי?
סבתי אמרה, פעם, צרות שותקים רע. עדיף לצעוק לבור. אחרת זה אוכל אותך. שנים אתה קבור באבן הזאת. שנים על גבי שנים.
המילים נחתו כמו עלים בסתיו, הלילות נפתחו.
כן, היית חבוק סביב האהבה אליה עוד מבית הספר. כל אחד ראה.
הרבה יותר מזה… מה שאתה לא יודע… בעיניי שלי ראיתי…
ישי אחז בכתפו.
לא מאמין. בשום דרך לא מאמין. תספר הכול.
ולדימיר משך אוויר, ושיחרר הכל. כל פחדיו מערבבים זיכרון עם הדמיון. הם יישבו בחדר, החתולה ומגדל הגורים כמו מקהלה חלומית מסביב, והוא פרץ פתאום.
תגיד, ישי… לא ממני בורח פה, נכון? היא הלכה, עם בן הדוד שלי, עם עומר…
וככה התגלגלו רסיסים רותי רצתה ילדים, הרי. למה לא באו? אולי לא היה בי החיים, ובסוף רצתה ילדים בכל דרך. אני עזבתי, הברחתי את עצמי מהמשפחה, כי ראיתי אותם, שהם… והלב שלי לא יכול היה להמשיך. מיותר הכול, זה לא משנה. ואולי בכלל לא ידעתי כלום.
ישי לחץ על כף ידו.
לא הכל שחור. ילדים נולדים, אהבות נגמרות, אך לא בגלל שבגדו. אנשים טועים. גם אתה, גם היא.
בשקט, ליבּי יצאה, לקחה פנס והלכה אל הלילה.
רעשים כבדים הסתחררו בחלום. ליבּי חזרה, זרחה על המדרגות עם הפנס, דמעות נטפו. היא עטפה את ישי במעיל.
אני יודעת, זה הבן שלך, וובה. דיברתי עם הדודה שלך, תמרה. היא סיפרה הכול…
היא התיישבה קרוב לישי, כמו ילדים שהשאירו אמא בבית הספר לבד.
תשמע, תמרה קינאה באחות שלה כל השנים. יעקב, ההוא שרצתה, לא ראה אותה, הלך עם אחותה. ביום שהשתחררה מהאלמן עברה לגור פה, התחילה לסבך הכל, אולי כנקמה קטנה, אולי בשגעון של לילה אחד.
היא ערבבה הרבה קפה עם דמעות, ויחד רקמו בדים מתוכם.
נמאס כבר לסחוב. אנשים לא אומרים כלום וזה אוגר סודות עד שהלילה שוקע על הלב.
סופה של שיחה, שפותחת את הגזע. תמרה התוודתה אצל האחות, כולם בוכים, בשביל מה היה צריך כל ההתמרמרות הזאת?
והשחר, כנף אדומה אחת, הזדחל מעל העיר.
ולדימיר יצא מהבית בצעדים מגומגמים. על המדרגות חיכה הילד, אותו אחד מהחנות, גורי הכלבים בחיקו, חולם-עֵר.
אתה, אולי, אבא שלי?
ולדימיר ישב לידו, ליטף את הגור.
הוא יהיה כלב חזק. עשית טוב שבחרת בו.
המבט של העיניים הכהות, שעיוות את שמו מהעולם הישן לעולם החדש, הקיף אותו. ולדימיר ליטף את גב הילד, חיבק קלות ולחש:
כן. אני. אני אבא שלך, שרון.
הילד זרח.
בוא. אמא מכינה ארוחת בוקר, סבתא גם כאן. ואולי נלך לראות את הסוסים?
ולדימיר הרגיש, שחבל הדמעות והבדידות שהלך לקשור אותו שבע שנים, ניתק פתאום, כמו שזורקים מטפחת מחלון. נשמה נהיית קלה מרחפת. כל הצער הלך, ונותר רק הבוקר, מואר כמו חלום, שבו אבא ובנו יוצאים יחד לעולם, ויש להם סוף סוף כל-כך הרבה דברים לעשות.
