כשהבן שלי היה בערך בן שבע, המשפחה הקטנה שלנו יצאה לטיול בגליל. היינו בעננים נהנינו מהשמש החמה, מגלידות מטפטפות ומהרבה צחוקים קטנים. וכל האידיליה הזאת התרסקה בדיוק כשהבן שלי פתח את חלון הרכב וזרק באגביות את עטיפת הגלידה החוצה. כאילו זה מובן מאליו שמישהו אחר ינקה אחריו. עצרתי מיד בצד הדרך, לא יכולתי להבליג.
ירדתי מהאוטו ברוגע מופגן, שלפתי מהבגאז’ את שקיות הזבל שתמיד יש לי (לא ישראלית בלעדיהן, בינינו), וקראתי לבן שלי להצטרף אליי. הסברתי בשקט שלא מספיק למצוא את העטיפה שלו עכשיו גם אוספים זבל של אחרים. אשתי, מיכל, רצתה להתערב, אבל ביקשתי ממנה בנימוס להישאר באוטו, לשים רמי קליינשטיין בווליום ולהירגע.
אמרתי לבן שלי חד וחלק: “לא נוסעים לשום מקום לפני שתסיים. כל החלומות על גלידה שנייה במדרחוב נהריה שוכחים מהם.” זה לא עשה לו טוב; הוא נעלב, התחיל לבכות, אבל אני עמדתי על שלי.
עם מבט נחוש (הישראלי הזה של ‘אין מה לעשות, אבל אין מה לעשות!’), הוא התחיל לאסוף אשפה. הצטרפתי אליו עם שקית נוספת כי מה זה חינוך אם לא דוגמא אישית? והפלא ופלא, תוך פחות מחצי שעה הייתה השוליים של הכביש יותר נקייה ממרפסת השכנים שלי בתל אביב.
כשסיימנו חזרנו לרכב, וניצלתי את הרגע ללמד שיעור סביבתי שיזכור. דיברתי פשוט; דימויים על מה קורה אם כל אחד ישליך זבל, ואיך הכנרת לא תסלח לנו.
כשהוא שאל למה הצטרפתי לאסוף, הודיתי: “אם זרקת אשפה, אולי אני לא הסברתי כמו שצריך. האחריות גם עליי, לא פחות משלך.” הכי שקיפות ישראלית.
מאז עברו שנים. הבן שלי כבר בן שלוש עשרה, למשפחתנו נוספו אחיות קטנות והוא גאוות אמא מלמד אותן שאין לזרוק כלום על הרצפה, לא משנה אם את בגינה בגבעתיים או בחוף הרצליה. אני מודה לאבא שלי, יצחק, שבזכות החוכמה שלו אני מנסה לגדל ילדים עם ערכים נכונים. בלי התובנות שלו, סביר להניח שמישהו אחר היה מנקה את הגלידה מהכביש בגליל.
