הבעיה היא שהתחתנתי בפעם השנייה. עם בעלי הראשון יש לי בת, אבל הוא מעולם לא היה שם בשביל לגדל אותה או לשלם מזונות.
מעולם לא כעסתי עליו פשוט הבנתי שהוא לא גבר שאפשר לסמוך עליו, והחלטתי להסתמך רק על עצמי. הייתה לי משרה טובה, משכורת יפה, לא היה חסר לי פרנסה. בסופו של דבר התחתנתי שוב, אבל חמותי השנייה לא קיבלה אותי וגם לא את הבת שלי. גם בעלי השני נשאר אדיש אליה. הוא כל הזמן אמר שאין מה למהר להביא ילדים, שהוא עוד לא מוכן לקחת אחריות כל כך גדולה.
גם אני לא דחקתי בו, כי בדיוק הייתי בעיצומו של פרויקט חשוב בעבודה, והייתי מאוד עסוקה. הייתי צריכה ללכת לפגישה עם שותפים מרכזיים, ולא ידעתי עם מי להשאיר את הבת שלי. חשבתי לבקש מבעלי שישמור עליה.
אז הבוקר קמתי מוקדם כדי לעבור על הדברים שרציתי לומר במצגת, וכבר תכננתי לקחת את הבת לגן ולאסוף אותה בסוף היום, אבל הייתה לה חום. ביקשתי מבעלי שישמור עליה כי אין מצב שאפסיד את העבודה, והוא אמר לי שהבת היא רק שלי ושרק אני אחראית למצוא לה פתרון ולטפל בה.
עמדתי אבודה, לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לחמותי, שאלתי אם היא בבית, ואז הגעתי אליה עם הילדה. ובלי הרבה היסוס, היא הודיעה לי שלא תשגיח עליה “היא לא נכדה שלי”. בכיתי, הודיתי לה בכל זאת ואמרתי שאקח אותה איתי לעבודה, פתאום היא ריככה את קולה ואמרה שתישאר איתה לכמה שעות.
בסוף בפגישה הכל הלך מצוין, וכשסיימתי הלכתי לקחת את הבת שלי. חמותי מיד החלה להתלונן שהילדה לא מקשיבה, גורמת לה לצרות. אמרתי לה שלא אטריד אותה יותר. חזרתי הביתה, ארזתי את הדברים שלי ושל הבת שלי ונסעתי לאמא שלי. אני לא מתכוונת יותר להמשיך לחיות עם גבר שלא מקבל את הילדה שלי זה לא בשבילי.
