יום שלישי, 10 באוגוסט 2025
היום כתבתי ביומן על כל מה שקרה מאז שנקשרתי למטלה לשמח את בני, אורי, ובת זוגו, אילנה.
אורי שלח לי הודעה לפני כמה ימים ואמר שאין צורך לבוא עכשיו. הדרך ארוכה, רוּחַ הלילה ברכבת, ואת כבר לא צעירה, הוא כתב. אולי בעבודה בגינה יש לך הרבה משימות בעונה הזאת.
הייתי בטוחה שכדאי להגיע, לראות את האחות של אורי, להכיר אותה טוב יותר. הוא הציע לחכות עד סוף החודש, כשיהיו חופשות רבות בט”ו פסח, ונצא כולנו לבקר.
למרות שהתכוונתי לנסוע, הפסקתי והחלטתי להמתין לביתו. אך אף אחד לא הגיע. חזרתי להתקשר לאורי כמה פעמים, הוא לא חזר. לבסוף הוא חזר אלי והסביר שהוא עסוק ולא צריך שאחכה לו.
הקפאתי לב, כי הייתי מכינה ארוחה מיוחדת לבואתו של אורי ויום נישואיו. הוא נישא לפני חצי שנה, ואני עדיין לא ראתה את אילנה.
הילד, אורי, נולד לי כששלושים וארבע, לפני שאשתי קיבלה את האישה שלה. נישאתי ולא היה לי זמן לחפש בן זוג, ולכן החלטתי להביא לי ילד. זה היה צעד נועז, אך לא מצטערתי עליו. למרות שהכסף היה חסר ולעיתים חיינו רק כדי לשרוד, עבדתי שלוש עבודות במקביל כדי לספק לכל מה שהילד צריך.
אורי גדל, עלה ללמוד בתל אביב, והייתי צריכה לנסוע לתעשייה בפולין כדי להעביר לו כסף ללימודים ולמחייתו. לבסוף, באוניברסיטה, הוא התחיל לעבוד למען עצמו והצליח לפרנס את עצמו. הוא ביקר את ביתנו פעם אחת לשנה, ואני באותה תקופה אף פעם לא הלכתי לשום מקום אחר מאשר תל אביב.
לפני חצי שנה קיבלתי שיחה משמחת אורי מודיע שהיום הוא מתחתן. הוא אף ביקש שלא אבוא, כי עכשיו אנחנו רק מתכננים את החתונה, והטקס יהיה מאוחר יותר.
הקפצתי את הציפייה, והזמנתי כרטיס רכבת, אספתי אוכל ביתי לחם שהכנתי, תבלינים, ירקות משורשיים, קארטון של ריבת חזרת, ועוד. קראתי לאורי לפני שהייתי במעלית: אמא, למה אתה כאן? אני בעבודה, לא אוכל לקבל אותך. הוא שלח לי את כתובתו וצריך לקחת מוניות.
הגעתי לתל אביב בבוקר, הזמנתי מונית, והמחיר היה גבוה מאוד היה לי קושי לשלם, אבל הנוף של העיר השחרית היה מרהיב מהחלון.
הדלת נפתחה והציגה את אילנה, אשתו של אורי. היא לא חייכה ולא חיבקה, רק הציעה לי להיכנס למטבח. אורי כבר היה בעבודה והלך מוקדם.
פרקתי את התרמילים שלי: תפוחי אדמה, סלק, ביצים, תפוחים מיובשים, פטריות משומרות, מלפפונים ועגבניות, כמה צנצנות ריבת תות. אילנה הקשיבה בשקט, ואז אמרה שהאוכל הזה לא מתאים, שאין הם אוכלות את זה, ובבית הם לא מבשלים כלל.
אנו מקבלים מזון מהדלת של משלוח יומי, היא סיפרה. בישול גורם ריח רע במטבח שלא מתפוגג מהר.
רציתי לשאול מה הם אוכלים, והביתה נכנס ילד בן שלוש חצאי, קראתי לו דניאל. היא תיקנה: דניאל, לא דאניאל. היא התעקשה שלא לשנות שמות, ואני נבקשתי לשמור על השם שלו.
הייתי בכעס ובדמעות שמעו על כך שלא נודעו לי על הילד והבת זוגו של אורי.
לאחר מכן ראיתי על הקיר תמונה של החתונה. אחת לא הייתה, טוב שיש תמונות יפות, ניסיתי לשנות נושא. החתונה לא הייתה? הייתה, 200 אורחים, רק שלא היית שם. אורי אמר שהייתה חולה.
אילנה הציעה לי כוס תה וכמה פרוסות גבינה יקרות. זה מה שהיא מחשיבה כארוחת בוקר. אני, שהרגילתי לאכול ארוחת בוקר מלאה, רצתי לטגן ביצים ולחתוך לחם. היא אסרה בחוזק, בטענה שהריח מזיק. היא אף סירבה לאכול את הלחם, בטענה שהם מתמקדים בתזונה בריאה.
חשתי שהלב שלי מתמוטט שנים חסכתי 7,500 ש״ח לחתונה, ועכשיו הכל מתפוגג. שתיתי רק מעט מהתה, הילד נגע בי, אילנה נימתה במניעת מגע. היא שלפה ממני צנצנת ריבת פטל וקרעה אותה בקלות: אנחנו על תזונה בריאה, אין סוכרים!.
עצמתי לבכי, יצאתי למדרון, הלבשתי נעליים, בלי שאלות מה הלך אני. על הספסל שבחוץ, פרקתי דמעות בלי הפסקה.
אחרי זמן מה, אילנה יצאה לשטייל עם הילד והשאירה את כל מצורפי האוכל בפח זבל. אין מילים. חזרתי לשקית, הלכתי לתחנת הרכבת, קניתי כרטיס לשעת ערב. ליד התחנה מצאתי מאכלת קובה, קניתי לעצמי מרק בורש, חזה מתובל, תוספת תפוחי אדמה וסלט. שילמתי סכום נכבד, אבל אחרי כל מה שעברתי, הרגשתי שמגיעה לי מנה טובה. הנחתי את התיקים בחדר אחסון וקיבלתי כמה שעות להסתובב בתל אביב. העיר הקסימה אותי, שכחתי רגע למהלך.
בתוך הרכבת לא נמאסתי, הבדקתי את עצמי, דיממת והצטערתי על כך שאורי לא התקשר אלי לשאול איפה אני.
היום למדתי שלפעמים, גם כשחסכנו בשביל מישהו, הוא עשוי להחליט שלא לקחת חלק. החסכון של 7,500 ש״ח אולי ייטיב עם מישהו אחר, או אולי אפזר אותו על צורך אישי שיביא לי שמחה. המסקנה שלי: אל תתמך על ציפיות של אחרים; תן לעצמך את השמחה והאדמה שאתה יכול לבנות, גם אם זה לבד.
