יומן אישי – בין אמת לחלום
יום חמישי, 22:00, תל אביב
התעטפתי בפליז רך והתענגתי על השקט בבית שלי. בחוץ, על האדן, נטפו טיפות גשם קטנות לכל אורכו לא שלג, כמובן, אלא חורף בשיאו פה בגוש דן. חזרתי עכשיו ממדידה נוספת לשמלת הכלה שלי התרגשות של ילדה בכיתה א’, פרפרים בבטן בכל פעם שאני מדמיינת את ההליכה לחופה, איך העגילים הנוצצים יבהיקו באור, כולם יסתכלו, העיניים יזהרו… בשקית לידי כל האביזרים שהשלימו את ההופעה: זוג עגילים דקים, מסרקית עם אבני חן, קשת עדינה. המשכתי לדמיין את כל הפרטים הקטנים, והלב מתמלא אושר.
ופתאום, דפיקה חדה בדלת. נבהלתי, התכרבלתי עוד ועוד בפליז. השעה עשר לעשר מי מגיע בשעה כזו? בראש רצו כל מיני מחשבות: אולי שליח, אולי השכנה לאה, אולי מישהו מהשכנים נתקע בלי חשמל…
ניגשתי לעינית. מישהו בגובה ממוצע, מעיל כהה, אבל הפנים מוסתרות, הצל מטשטש הכל. פתאום שקט. ואז:
מי זה? ניסיתי לשמור על קול רגוע.
זה אני, רועי. חייבים לדבר, דחוף.
לקחתי נשימה עמוקה. ממש לא התחשק לי לראות את רועי הערב, אבל תהיה אולי קרה משהו למיכל? פתחתי בזהירות חלקית.
רועי עמד שם. מעיל כהה רטוב, המים נושרים לרצפה, עיניים בוערות באור מוזר, פנים חיוורות. לא היה לי נעים. משהו בו היה לא בשליטה, כמעט מפחיד. לרגע רציתי להחזיר את הדלת למקום, אבל זה כבר מאוחר.
כנס, אמרתי, מנסה לא להראות מתח, למרות שבפנים רעדתי. תוריד נעליים, הרצפה חלקה וגמרתי את הניקיונות, אל תעשה לי בוץ.
הוא נכנס, מסובב מבט בחוסר שקט, לא טרח להוריד נעליים. שלוליות קטנות מתפשטות על הפרקט החדש, והוא לא שם לב. שנינו שותקים, ואז:
תמר, הוא מחזיק את הכובע צמוד, לוחץ. אני לא מסוגל יותר. אני אוהב אותך.
קפאתי במקום. לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון.
רועי, אתה… המילים לא יוצאות מהפה.
הוא מתקרב, מדבר כמעט בלחישה תקיפה, בקול חנוק:
אני יודע שאת מתחתנת, אני יודע שזה לא הגיוני, אבל לא יכולתי לשתוק עוד. חודשים אני מתייסר, מנסה להתחמק. מיכל… התחלתי איתה רק בגללך. רק כי רציתי להיות קרוב אליך. לא אהבתי אותה אף-פעם. אף רגע.
הלב שלי קפא. מה? הוא יצא עם מיכל החברה הכי טובה שלי רק בשביל להיות בסביבתי? היא התאהבה באמת, סיפרה לי על החלומות שלה איתו… תפסתי במשהו, נשענתי על כיסא, מרגישה שהמציאות בורחת לי מתחת לרגליים.
רועי… ניסיתי לומר, בקושי. יש לי חתונה בעוד פחות מחודש. אני והדר כבר שנתיים יחד. אני אוהבת אותו. עשינו הכול כדי להגיע לרגע הזה. וגם מיכל…
הוא הנהן, מביט אליי בעצבות ועיקשות.
אני מבין, אבל לא יכול, לא מסוגל לחכות! בעוד שבועיים את תהיי מחוץ להישג ידי. אם לא הייתי אומר כלום הייתי מתחרט כל חיי. מיכל לא משנה זה תמיד היית את.
הרגשתי שיש לי סלע בגרון, המילים נתקפות. התבוננתי בו, מנסה להבין איך הכל התהפך. לשנייה עברה תמונה: רועי ומיכל צוחקים אצלי בערב, היא מחזיקה לו את היד, הוא מחייך אליה… הכל שקר? הסתבר שכל הזיכרונות משובשים פתאום, חייבים לסדר הכל מחדש.
תקום, לחשתי. רק תקום, בבקשה.
הוא התרומם, עדיין מסתכל עליי בעיניים מלאות תקווה.
את לא מאמינה לי? קולו נחלש.
אני מאמינה. אבל זה לא משנה. אמרתי בשקט. נעמדתי קצת לאחור, מנסה לעצור שאלות בלב.
אתה חבר שלי, רועי. אבל אני אוהבת את הדר. הולכת להתחתן איתו כי אני בטוחה זה לא התחלה רגעית, לא דחף חולף. הוא מי שאני צריכה בחיים שלי.
אבל אם הייתי מדבר קודם? הוא התעקש.
זה היה לא משנה. מעולם לא ראיתי בך בן זוג, עניתי ביובש. זה לא אתה, זה פשוט מי שאני.
הוא התקרב עוד, כמעט נוגע בי, ולא יכולתי שלא להרגיש לחץ, אפילו חשש. ניסיתי לתכנן – מה יקרה אם יצטרך להפעיל כוח? אולי בקפיצה אשחרר אותי החוצה…
אין בינינו כלום, רועי, דיברתי בקור רוח כפוי. זה לא אהבה, זה אובססיה. בנית סיפור בראש, דימוי שאני לא באמת קיימת בו. בוא נסיים כאן.
רועי הידק אגרופים, הפנים מתוחים, לא נראה כועס אלא אבוד.
זה אמיתי! הוא התעקש. לא דמיינתי. אני אוהב אותך!
נשכתי שפתיים, לא רציתי לעלות את הטון. יש כאן גבול שצריך להציב, בעיקר כי זה פוגע גם במיכל.
ומה עם מיכל? אתה מבין מה עשית לה? לקחת את הלב שלה ועשית ממנו כלי משחק, רק כדי שתוכל לקוות שאשנה דעתי? זה לא עובד ככה.
הוא השפיל מבט.
אני יודע. טעיתי. אבל לא הייתי משנה כלום, אמר.
אי אפשר לבנות אושר על כאב של אחרים, לחשתי. ועוד יותר, זה שאהבה שלך היא לא אלי אלא לדימוי שיצרת. לחצי אותי, אני בכלל לא מכירה אותך לעומק, לא דיברנו אף פעם באמת.
השתררה שתיקה כבדה. התגנבתי עם העיניים לטלפון רק שאוכל לטפל בזה.
אתה חייב לדבר עם מיכל. ולהתנצל.
רועי רעד. לרגע קפץ בו זעם מחוסר אונים.
אין לי בשביל מה. היא לא מעניינת אותי, אף פעם לא עניינה! זרק כמעט בלחש, נעלב מהעולם.
ניסיתי לא להישבר מהרחמים שעלו. אין מה לרחם כאן שייקח אחריות! אם רק אשדר חולשה, הוא יילך עם הדמיון שלו רחוק מדי.
הרגע תלך. אני אגיד למיכל בעצמי, אם אתה לא מסוגל.
הביט בי, הבין שאין לו על מה להילחם.
אני הולך, אמר. אבל אני לא מוותר. אחכה לרגע שתביני בעצמך שאנחנו נועדנו.
חבל על הזמן שלך, סגרתי עניין. אין למה לחכות. תן מקום בחיים שלך למישהי שתאהב אותך, כמו בן אדם אמיתי, לא כמו צל.
רועי הלך לאט מול הדלת, כל צעד מרגיש כמו גזירת דין. כמעט לחצתי לו על היד, אבל ידעתי שעדיף לא. הוא הביט בי בפעם האחרונה ואמר:
תודה על הכנות. אבל אני לא נפרד לנצח.
הדלת נסגרה, והרגשתי איך הגוף שלי מתרכך אחרי כל המתח. התקרבתי לחלון, עם הראש כמעט דבוק לזכוכית. הרחוב נשטף בגשם למטה. ראיתי את רועי הולך, קומתו כפופה, כמו מתמוסס בין האור להבל של הערפל.
תוך שניות לקחתי את הטלפון. מיכל חייבת לדעת הכול לפני שהוא יעוות את הסיפור.
מיכל, הי. צריך לדבר, זה דחוף.
מה קרה? את נשמעת מתוחה, משהו לא בסדר? היא ענתה כמעט מיד, אפשר היה לשמוע דפים זזים ברקע.
רועי רק עזב, הוא היה פה עכשיו. הוא הודה שהוא ניגש אלייך מתוך מניע להיות קרוב אליי. שלא אהב אותך אף פעם. אין לי דרך נעימה להגיד את זה, אז אומר ישירות.
השקט השתלט, הדופק שלי קפץ. כשראיתי שהיא לא עונה, המשכתי:
הוא אמר שהוא אוהב אותי. מבקש שאעזוב את הדר ואתחתן איתו. הוא במצב נפשי משונה, מיכל, אולי יגיע אלייך מיד.
עוד שנייה השתהות.
מבינה. תודה שאמרת לי אמת, ענתה בקור רוח. מה עכשיו?
תסגרי דלתות, ואם תרגישי לא בסדר תתקשרי. מגיע לך יותר מכל זה, אמרתי באמת.
תודה. עדיף לדעת את האמת, אמרה לבסוף. אפשר היה לשמוע את הצער, אבל גם הכרת התודה.
סיימנו, ולקחתי עוד רגע ליד החלון. הסתכלתי איך הגשם הולך ומתחזק, ואיך העיר, עם כל הסיפורים שלה, תמשיך מחר בבוקר אנשים קמים לעבודה, חיים סוערים כמוני, הכל חורף… בין אמת לחלום.
***
מחברת של מיכל
הדמעות לא באות. רק כאב משונה. עוד שניה הוא בדלת אני יודעת שהוא יגיע, תמר צדקה.
ניגשתי להכין לי תה שני, קולטת שבעצם מאז השיחה רק ישבתי ובהיתי בלובן של חדרי המטבח הפתוח, הדמעות לא באו. הוא נכנס פתאום בלי דפיקה אמיתית, כולו רטוב, מבולבל.
מיכל, אני חייב לומר לך את הכל… התחיל, והרגשתי שזה מיותר.
תמר כבר סיפרה הכול, עצרתי אותו, מנסה לשמור על קור רוח
הוא שתק, השפיל עיניים, חיפש מילים וסוף סוף מצא.
סליחה. שיקרתי. ניצלתי. עיוותתי את מה שמותר ומה שאסור.
התבוננתי בו, מנסה לראות בו את זה שאיתו דמיינתי אולי זוגיות ארוכה. ראיתי מולי אדם זר, רצוץ.
הייתי יכולה לסלוח לך הכול, רועי, אם רק היית אומר אמת בהתחלה. אבל אי אפשר לתקן פה כלום.
רציתי להתחיל שוב, בלי מסיכות, הוא לחש.
בשביל להתחיל שוב צריך אמון, ואני לא מאמינה בכלום עכשיו.
רק אם תצטרכי מילה ממני… הוא ניסה.
לא ארצה, הייתי ברורה.
עוד דפיקה. מי עכשיו? פתחתי הדר, בחור גבוה, עיניים כהות, שיער קצר מטופל, מסתכל בפנים שלו לכל הכיוונים בנימה שקטה אבל לחוצה.
אפשר להיכנס? שאל, לא מחייך.
הכנתי את עצמי לגרוע מכל, כמעט התחלתי לרעוד. הוא נכנס, מסתכל ישירות על רועי.
אני יודע בדיוק מה היה. אם תתקרב שוב לתמר או למיכל, ההשלכות יהיו ברורות, קובע משפט, נחרץ, אפילו קר.
רועי מנסה לומר משהו הדר לא מאפשר:
מילים כבר שמענו מספיק.
הוא צועד קדימה, מוציא מה שמרגיש כמו צדק מהשרוול. אגרוף אחד לרועי. דלת נטרקת, לא סאונד של קול או של דמעות. הדמעות נבלעות בגשם.
סליחה על הגסות, הדר מתרכך לנוכח מבטי. לפעמים אין ברירה אחרת.
אני עומדת שם, נושמת עמוק, מודה לו בלב. טוב שיש מי שמגן. אומרת תודה. הוא עונה:
תתעודדי, תמצאי את מי שמעריך אותך באמת.
והוא הולך. אני שותקת, התה מתקרר שוב, מביטה על הגשם, יודעת שסיימתי עוד פרק.
***
מחברת של רועי
הרחובות הרטובים של תל אביב מרגישים קרים, למרות אפס מעלות אין כאן. הלכתי שעות, חזרתי לבית כמעט זר, נכנסתי למיטה בלי להדליק אורות. ידעתי שסיימתי עם שתיהן עם מיכל לתמיד, ועם תמר מזמן, בעצם בכל פעם שדמיינתי משהו שלא קיים. מי שרודף אחרי דמויות מדומיינות נשאר לבד, זו האמת.
למחרת לא הלכתי לעבודה, אחרי יומיים פוטרתי ביוזמתי. לא טרחתי להסביר. החזרתי את הטבעת לחנות תכשיטים בדיזנגוף המוכר הביט בי בתמיהה, לא שאל כלום, פשוט נתן לי את הכסף בחזרה.
העברתי למיכל בהעברה בנקאית (לא היו הרבה, אבל מה שעולה טבעת בגלריה שם) 1,600 , עם פתק: סליחה. זה שלך.
עברו כמה ימים. אספתי את המזוודה, נסעתי לרכבת. תנו שונא תל אביב, אמרתי בראש לגשם. יצאתי מהעיר, בלי הרבה תקווה, אבל עם ריקנות של סיום. כתבתי לעצמי אני מתחיל לנשום מחדש. אולי יום אחד אצליח באמת.
***
יומן של תמר שבוע אחרי
נפגשנו אני, הדר ומיכל בבית קפה בפלורנטין. בחוץ גשם, אבל בפנים חם, אדים משוקו, תחושה של בית. הדר שותק, מקשיב, עוטף אותנו במבט שהוא גם רך וגם שומר.
צחקנו על סידורי החתונה, חשבנו על תל אביב אחרי בריחה של רועי, ניסינו להאמין שהכול פתוח מחדש. מיכל התחילה להירגע. סוף סוף.
את יודעת, אמרתי, נוגעת לה בכתף, מגיע לך הרבה יותר.
אני יודעת. תודה שאת כאן, היא חייכה ברוך.
הסתכלנו לחלון גשם, ברושים טריים, סימני דרך שנשטפים. אחרי הכול, נקודת ההתחלה האמיתית היא כשמקבלים את העבר, מסתכלים קדימה בלב נקי.
בפנים ידעתי: החיים המקומיים, כמו בתל אביב, תמיד מתחילים מחדש עם אהבה על אמת, לא אשליות ולא שקרים. והגשם, כמו תמיד: עוטף, מנקה, מרגיע אותנו לבית.
המשך יבוא.
