בין אמת לחלום
אביגיל התעטפה בשמיכת פליז רכה, נהנית מהשקט והשלווה של דירתה בתל אביב. בחוץ שלג דק ירד לאיטו מהשמיים, נמס מיד על אדן החלון ויוצר כתמי מים קטנים לא מראה אופייני לעיר, אבל החורף השנה הביא עימו הפתעות. היא בדיוק חזרה ממדידת שמלת הכלה שלה מאורע אליו ציפתה בהתרגשות ובלב פועם. בידיה עוד אחזה בשקית עם אקססוריז: עגילים עדינים, נזר זהב דק, ועוד תכשיטים קטנים שהשלימו את הלוק שדמיינה כבר חודשים. מחשבותיה היו שקועות בחתונה המתקרבת היא הלכה בראש על שובל השמלה, הד ליטופי האור על הסיכה בשיער, וכולם הריעו לה בעיניים מלאות אהבה.
פעמון הדלת קטע את השקט באחת. אביגיל נבהלה מעט, לחצה את שמיכת הפליז חזק, ולטשה מבט בשעון שבע פחות עשר דקות. מי יכול להגיע עכשיו? האם אולי שליח עם משלוח מהאינטרנט, או השכנה, רחל, שצריכה עזרה דחופה?
היא ניגשה לדלת, מציצה דרך העינית. הדמות מעבר לדלת לא הייתה מוכרת מיד גבר גבוה, פניו מוסתרות. אביגיל חשבה שנית אם לפתוח.
“מי זה?” שאלה, משתדלת להישמע רגועה.
“זה אני, רועי,” ענה קול מוכר, קצת עמום מעבר לדלת. “אני חייב לדבר איתך, בדחיפות.”
אביגיל היססה. לא ממש רצתה לראות את רועי, אבל אולי קרה משהו לאילanit? היא פתחה בזהירות.
רועי עמד בכניסה, כתפיו מכוסות בשלג שנמס והשאיר סימני מים על המעיל הכהה. פניו היו חיוורות, ועיניו נצצו בבעירה לא מוכרת. זה הלחיץ אותה. לרגע חשבה, אולי לא הייתה צריכה לפתוח את הדלת
“תיכנס,” אמרה, מפנה לו דרך, מסתירה את הדאגה. מה כבר תעשה לסגור לו את הדלת בפרצוף? זה לא מנומס. “אתה רטוב לגמרי.”
רועי נכנס מבלי להסיר נעליים. בוציות השלג התפשטה מיד על הפרקט הבהיר, אך הוא לא שם לב לזה בכלל. מבטו היה קפוא, כאילו ראה דברים שרק הוא הבין. אביגיל הביטה בו מהצד, והמתח בליבה הלך והתהדק. זה לא הולך להיות שיח קל.
“תקשיבי לי, אביגיל,” הוא הסתובב אליה, קרא חזק בכפפות שבידו. “אני לא יכול יותר! אני אוהב אותך!”
היא נרעדה, מתקשה להאמין למה ששמעה.
“רועי, אתה,” ניסתה להגיב, אך מילותיה הלכו לאיבוד. הוא לא נתן לה להשתחל, התקרב צעד, כאילו זו ההזדמנות האחרונה.
“אני יודע שאת מתחתנת. אני יודע שזה מטורף, אבל לא מסוגל לשתוק,” לחש קולו חרישי, ובכל זאת מדויק, כאילו כל מילה עלתה במאמץ. “כל החודשים האלו ניסיתי, באמת שניסיתי לשכוח אותך זה לא הולך. היה עלי להגיד לך קודם. אילנית התחלתי איתה בכלל רק בזכותך. רק כדי לראות אותך מקרוב. אף פעם לא אהבתי אותה. אף פעם.”
אביגיל הרגישה קור עובר בה. מה? הוא יצא עם אילנית רק כדי להיות קרוב אליה? ואילנית בכלל מאוהבת בו היא יודעת את זה טוב.
היא הניחה את השמיכה על גב הכורסה, נאחזת במציאות. פתאום החדר הרגיש צר ומחניק, הדופק שלה עלה.
“רועי,” ניסתה שוב, מפשפשת במילים. “אתה בכלל מבין מה אתה אומר? יש לי חתן, אני אוהבת אותו. אנחנו בונים חיים, מתחתנים בעוד שבועיים. וגם אילנית”
“אני לא מסוגל לשתוק!” חתך אותה שוב, עיניו בוערות. “אין לי זמן, כשאת תהיי נשואה כבר לא אוכל לעשות כלום. הייתי חיי עם חרטה כל החיים. אילנית לא משמעותית בשבילי את לא מבינה?”
אביגיל נשפה עמוקות, מנסה לשמור על קור רוח.
“אתה באמת אומר דברים איומים,” ענתה בשקט. “אפילו לא ניסיתי לראות בך משהו יותר מידיד.”
“זה לא נכון,” התעקש. “רציתי להוכיח לך שאני מושלם בשבילך. עכשיו אני בטוח אין לי טעם לחיות בלעדיך.”
הוא כרע ברך, שלף טבעת קטנה מהכיס, זהבה בשולי האבזור ואבן קטנה באמצעה, מנצנצת באור הלילה.
“עזבי אותו. תבואי איתי.” עיניו בערו בתקווה.
היא שתקה. בראשה התערבלו תמונות: צחוקו של רועי עם אילנית, היד האוחזת ברוך, מבט מלא חמלה כל הזכרונות נראו פתאום כהצגה אחת גדולה, מרוסק שקר.
“קום, בבקשה,” לחשה, כמעט מתרחקת. הוא קם לאט, קטנה בו האמונה.
“את לא מאמינה לי?” גמגמם, ספק שואל, ספק מסביר.
“אני מאמינה,” ענתה. “מאמינה שאתה כנה, אבל זה לא משנה דבר.”
היא לקחה צעד לאחור, יוצרת ריחוק.
“אתה קודם כל חבר. אני אוהבת מישהו אחר ומתחתנת איתו. וזה סופי.”
הוא שתק, ראשו מורכן, מוחץ את קופסת הטבעת בתוך כפו.
“ומה אם הייתי מגלה לך הכל קודם? לפני שפגשת את החתן שלך?”
אביגיל הרהרה לרגע.
“התשובה לא הייתה משתנה,” ענתה לבסוף, בגילוי לב. “אתה אדם טוב, אבל לא בשבילי.”
רועי צעד לעברה, נואש כמישהו שמתחנן להזדמנות לחולל מהפך.
“למה? אני רואה איך את מסתכלת עלי משהו יש בינינו.”
אביגיל התרחקה לעבר מסדרון היציאה. בליבה נזרע חשש המבט שלו הבהיל אותה. במוחה חלפו מחשבות איך להגיב אם יהפוך לאלים? דחיפה קלה לכיוון הספה והוא עלול ליפול, וממנה כבר לדלת
“כלום אין בינינו,” אמרה בקור רוח, שומרת על טון רגוע. “אתה אובססיבי. בנית דמות דמיונית, הכולת לי תכונות שלא קיימות. תפסיק, רועי.”
הוא קימץ את אגרופיו, אך לא מכעס אלא מתסכול.
“זו לא אובססיה,” התעקש. “אני יודע מה זו אהבה. זה אמיתי!”
אביגיל נשכה את שפתיה.
“ומה עם אילנית?” שאלה. “אתה משער איזה נזק עשית לה? השתמשת ברגש שלה, ועתה אתה מחפש רחמים ממני?”
“אני יודע שנהגתי רע,” אמר בשקט. “אבל גם אם אפשר היה, לא הייתי משנה כלום.”
“אסור לבנות אושר על חורבן של אחרים,” נידנה בראשה, עיניה גולשות לטלפון. “ואותי אתה בכלל לא מכיר. אתה אוהב איזו גרסה פיקטיבית, לא אותי.”
היא שתקה רגע, ואחר כך הוסיפה:
“עליך לדבר עם אילנית. לבקש סליחה.”
רועי קפא, אגרופיו רעדו מעט, מתאמץ להתאפס.
“עבור מה? הרי לא אכפת לי ממנה.” הוא התבונן בה במבט מיוסר, אך אביגיל לא נכנעה לרחמים. להפך, רחמים היו טעות, זו עלולה להיות רק עידוד שווא.
“איתי אין לך סיכוי, לא יותר מאשר איתה. אתה לא חושב שאסתיר ממנה?”
הוא השתהה, עיניו קודרות, ואז גמגם:
“אני הולך, אבל לא נכנע. אחכה לרגע שתביני שאנחנו נועדנו.”
“אל תחכה, רועי,” נידנה בראשה, חשה איום קל במילותיו הנחושות. “תחייה את חייך, ותמצא את האמת לא דמות שהמצאת. ועכשיו תצא, בבקשה.”
רועי פסע לכיוון הדלת, כל תנועה שלו שקולה ומעוכבת. בפתח עצר.
“תודה על הכנות,” אמר בקול רגיל, נקי מדרמה. “בכל זאת, לא אגיד שלום לפרידה.”
ויצא, סוגר אחריו את הדלת בשקט. אביגיל נעמדה רגע, נושמת לאט כשהמתח שבתוכה משתחרר. היא פנתה לחלון, מתבוננת בלבן המשעשע שמכסה את הרחוב, פנסים מוארים, רועי מתרחק ראש מורכן, פסיעותיו כבדות.
חשבונות התרוצצו בראשה בלבלה וחוסר שקט. היא חשה אחריות לספר לאילנית את כל האמת הרי מי יודע למה יכול רועי עוד לגרום? מה אם ימציא סיפור חדש כדי להישאר קרוב?
היא שלפה את הטלפון, חיפשה את אילנית ברשימת אנשי הקשר, והתקשרה. ליבה פעם במהירות, אך הפעם קולה נשמע יציב:
“אילנית, שלום. אנחנו חייבות לדבר. זה חשוב.”
מהעבר השני נשמעו קולות ניירות, והדאגה בקולה של אילנית הייתה אמיתית:
“קרה משהו? את נשמעת לחוצה”
אביגיל אספה את מחשבותיה:
“רועי הרגע היה כאן,” פנתה בזהירות, משתדלת לחוס על רגש חברתה. “הוא הודה שבכלל רצה להתקרב אלי, לא באמת אהב אותך.”
דממה השתררה בקו. אביגיל דמיינה את אילנית יושבת באי נוחות, מחזיקה את הטלפון כאילו הוא גחלת לוהטת.
“מה זה אומר? זה באמת איך זה,” מלמלה אילנית כעבור רגע, קולה רועד מהלם.
“אני לא רציתי להכאיב, אבל לא אוכל לשתוק. את החברה הכי קרובה שלי,” שיחרה אביגיל. “אמר לי שהוא אוהב אותי, וביקש שאעזוב את החבר שלי אילנית, האמת? פחדתי ממנו היום.”
הפסקה נוספת. אביגיל שמעה את שאיפת האוויר של חברתה.
“ברור,” השיבה לבסוף אילנית בקור רוח מדוד. “ומה עכשיו?”
“אין לי מושג,” הודתה אביגיל. “סביר שיילך אליך. את לבד כרגע? אני ממש דואגת.”
“שום דבר לא יקרה. תודה שאמרת,” ענתה בעדינות.
“מצטערת שזה ככה,” אמרה אביגיל.
“עדיף האמת מכאב של שקר,” אמרה אילנית בביטחון הולך ונבנה.
הן נפרדו. האביב בדירה חזר, השקט שב לחלל, ואביגיל שבה לחלון, רואה פתיתי שלג סובבים את העיר בזוהר כתום של נרות פנסים. היא חשה הקלה, אך גם עצב לא פשוט לכוון את שתי החברות שלה למציאות כה כואבת. אך עדיף אמת קשה משקר מר.
***
אותה שעה, אילנית עדיין ישבה במטבח בדירתה ברמת גן. מילותיה של אביגיל הדהדו בראשה, מערבבות עצב ובלבול. שקט היה בדירה, רק תקתוק שעון קיר ציין שהזמן מתקדם למרות הכול. היא ליטפה את הכוס העוד קרה של התה לא לגמה מאז הגיע השיחה ההיא.
היא הרהררה ברגעים היפים עם רועי איך פתח לה את הדלת, איך החזיק בידה כאילו היא עולם ומלואו. איך לחש לה “אני אוהב אותך” עכשיו התברר שהכול היה רק תחבולה.
“הוא אף פעם לא אהב אותי,” חזרה באוזניה שוב ושוב, ותחושה של עולם סדוק מילאה אותה.
צלצול בדלת קטע את מחשבותיה. היא קמה, הלכה לדלת, הציצה בעינית רועי. רק זה היה חסר.
פתחה לבסוף ונעמדה מולו מעיל רטוב, שלג בשיער, עיניים טרוטות מאי-שינה.
“אילנית” פתח מיד. “אני”
“כבר הספיקה לספר לי אביגיל,” קטעה בקור ותבונה שלא ציפתה שתהיה לה. “אין הרבה חדש שכדאי שלא שמעתיך כבר.”
רועי נעצר, מרים לשווא יד לליטוף, ולבסוף משאיר אותה תלויה באוויר. ואז כמעט לוחש:
“אז היא סיפרה קיוויתי שאספיק להגיע ראשו, להסביר פנים אל פנים.”
“יופי” ענתה, חשה שהכעס עוד הרוח, למרות שעל פניו של רועי היה כאב אמיתי. “ומה באת להשיג? שאסלח לך? שתשפיל אותי פעם נוספת?”
“באתי לבקש סליחה. על השקר, על כך שניצלתי אותך,” היה שקט באמת בקולו.
הוא הושיט קופסת תכשיטים קטנה, אותה טבעת מהמושב בדירתה של אביגיל.
“תקחי אותה. זו מחילה קטנה.”
אילנית הביטה בטבעת, קטנה, עדינה, עם יהלום זעיר לא מחווה אלא השפלה.
“תשמור אותה,” השיבה בקור רוח כמעט לא אכפתי. “אין לי עניין בשום דבר ממך.”
רועי הידק את אצבעותיו לקופסה, פנימיותו מתפרקת בתנועה אחת.
“אילנית, בבקשה. אני יודע שפגעתי. אנסה לתקן,” גימגם.
היא השפילה עיניים, קולה חזק, דומה שהכינה מראש את מה שתאמר.
“אי אפשר להתחיל מחדש בלי אמון,” ענתה. “אתה קיבלת הכל וריסקת. גם אם הצטערת, זה לא משנה דבר. אני צריכה זמן. ובעיקר מרחק.”
רועי שתק, והבין. עדיין נדמה היה שמבקשים ממנו דבר מה נוסף לומר, רק שאין למה להוסיף.
“אם תצטרכי אי פעם”
“לא תצטרך,” קטע אותו הפעם. “די.”
בדיוק ברגע הזה נשמעה שוב דפיקה בדלת. אילנית קמה, מציצה בעינית וראתה את יונתן, החתן של אביגיל, גבוה, גזוז, ומבטו קר וחד.
“אפשר להיכנס?” שאל, נכנס ברשות אילנית.
בעודו נכנס, רועי קפא, מתכווץ לעבר הקיר. יונתן עמד לרגע, סקר את שניהם ואז פנה בביטחון אל רועי:
“אני יודע מה קרה,” אמר בטון שלו ורגוע, מקרין שליטה. “אביגיל סיפרה לי הכל.”
רועי ניסה להתגונן במילים, אך יונתן הניף יד קוטע אותו.
“לא מעניין אותי. פגעת בשתיהן. יש דברים שמבינים רק מעשה.”
הוא התקרב לרועי, שנסוג לאחור, האפלה שבעיניים שלו מתערבבת בפחד.
אילנית ניסתה להתערב, אך יונתן השתיק אותה במחוות יד: “זה שלנו. הוא חייב לקבל את מה שמגיע לו.”
ביד בטוחה הוא הניף אגרוף, פגע בלסתו של רועי, שנפל לרצפה. לרגע איש לא זע. דממה נמתחה, יונתן התייצב מעליו.
“פעם הבאה שתתקרב לאחת מאיתנו תגמור רע,” סיכם ביובש.
רועי מחה דם מפיו, קם על רגליו, לא מביט אפילו פעם אחת. אילנית נותרה חסרה מילים.
“תסלחי על כך,” אמר יונתן ברוך. “לפעמים רק ככה מבינים.”
“תודה שהגנת,” גימגמה אילנית, קולה שבור אך מלא תודה.
“את לא לבד,” הרגיע, והביט בה בעיניים טובות.
לאחר שיונתן עזב, אילנית קרסה על הספה, נושמת עמוק. “נגמר,” חשבה. בתוך כל הכאב ידעה שדווקא זה פתח התחלה חדשה.
***
רועי הלך ברחובות תל אביב השקטים, שלג נמס על עורו. כאב הגוף התעמעם לעומת כאב הלב. איבד את מה שהיה לו אילנית לתמיד, אביגיל מלכתחילה. לקח שבוע, והוא פתח בבקשה להעברה למשרד חיפה. השאיר בשקט את הטבעת בחנות תכשיטים וקיבל החזר בשקלים. הסכום עבר אוטומטית לחשבון של אילנית, עם מסר קצר: “סליחה. זה שייך לך.”
ביום העזיבה הוא עמד מתחת לבית הישן, נשם אוויר קר, ואפילו האנשים שעברו ברחוב לא הבחינו בצערו. נכנס למונית, וביקש שיסיעו אותו לרכבת.
***
באותו ערב, ישבו אביגיל, יונתן ואילנית בבית קפה קטן בפלורנטין, משוחחים על העתיד. שוקו חם על השולחן, שלג דק בחוץ, שלושתם על סף דרך חדשה.
“אני כבר לא כועסת,” נשפה אילנית. עבר מעליה. “רק מצטערת שהוא הפסיד.”
אביגיל ליטפה את ידה.
“לא הפסדת כלום,” אמרה בטון ביטחון שקט. “ממילא לא היית מאושרת בצל השקרים.”
אילנית הנהנה, מביטה מהחלון.
“אני אמצא את השלווה שלי,” הבטיחה, רגועה, מלאת תקווה.
מחוץ לחלון, פנסים מאירים את פתיתי השלג. העולם ממשיך לנוע, וגם הן עוברות לשלב הבא, עם לב שלם ונפש נקיה.
