בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה – והיא הפכה לטעות הכי גדולה שלי לא עמדתי בצד של אף אחת. לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה להעביר ביקורת על אשתי – בהתחלה כאילו בצחוק, אחר כך כבר בגלוי – שתקתי. חייכתי במבוכה. שיניתי נושא. אמרתי לעצמי שעדיף לא להחריף את העניינים. “זו פשוט היא,” ניסיתי להסביר לאשתי. “אל תיקחי ללב כל כך,” אמרתי לאמא שלי. שתיהן הנהנו. שתיהן הלכו לא מרוצות. השתיקה שלי נראתה לי כמו פשרה. כמו היגיון. כמו גבריות. האמנתי שאם לא אבחר צד, המתיחות תחלוף מאליה. אבל היא לא נרגעה. אמא שלי התחילה להגיע בלי להודיע. לסדר “יותר טוב”. לתת עצות שלא ביקשו ממנה. אשתי נסגרה. חייכה פחות. דיברה פחות. “תגיד משהו,” לחשה לי פעם כשאמא שלי יצאה. “אני לא רוצה לריב,” עניתי. האמת? פחדתי. לא לפגוע באמא שלי. לא להיראות כפוי טובה. לא לבחור. וכשהמשכתי לשתוק, הן התחילו לדבר במקומי. אמא שלי ראתה בשתיקה שלי הסכמה. אשתי – בגידה. יום אחד חזרתי מאוחר. הדירה הייתה שקטה, שקט מדי. התיק של אשתי לא היה שם. בארון היה מקום ריק. על השולחן חיכתה לי פתקית. “לא רציתי לגרום לך לבחור. בגלל זה אני הולכת.” התקשרתי. לא ענתה. שלחתי הודעה. אין תשובה. הלכתי לאמא שלי. “היא עושה עניין מכלום,” אמרה. “אני רק רציתי בשבילך את הכי טוב.” בפעם הראשונה, לא האמנתי לה עד הסוף. ישבתי ברכב ולא הדלקתי אותו הרבה זמן. ההבנה הגיעה לאט וכואב. לא שמרתי על השלום. הרסתי אותו. כי שתיקה היא לא נייטרלית. היא תמיד בוחרת צד. אבל אף פעם לא את הצד של האהבה. עכשיו הבית שקט. באמת שקט. בלי ריבים. בלי מתיחות. בלעדיה. ורק עכשיו אני מבין: לפעמים הטעות הכי גדולה היא לא מה שאמרת… אלא מה שלא העזת לומר. ואתה? מאמין ששקט מציל… או סתם דוחה את האובדן?

Life Lessons

בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה וזאת נהפכה לטעות הכי גדולה שלי
לא לקחתי צד.
לפחות כך חשבתי.
כשאמא שלי התחילה להעביר ביקורת על אשתי בהתחלה בצחוק, ואחר כך יותר ויותר בגלוי שתקתי. חייכתי במבוכה. ניסיתי להחליף נושא. אמרתי לעצמי שעדיף לא ללבות את האש.
“זו פשוט הדרך שלה,” הסברתי לאשתי.
“אל תקחי את זה ללב,” אמרתי לאמא שלי.
שתיהן הנהנו. שתיהן הלכו לא מרוצות.
השתיקה שלי נראתה לי כמו איזון. כמו בגרות. כמו נכון לגבר. האמנתי שאם לא אתערב, המתיחות תעבור מעצמה.
אבל היא לא עברה.
אמא שלי החלה להגיע ללא התראה מוקדמת. לסדר “יותר טוב”. לתת עצות שלא התבקשו.
אשתי הלכה ונסגרה. חייכה פחות ופחות. דיברה פחות ופחות.
“תגיד משהו,” לחשה לי פעם, אחרי שאמא שלי הלכה.
“אני לא רוצה לריב,” עניתי.
האמת? פחדתי.
לפגוע באמא שלי.
להיתפס כלא-מכיר טובה.
לבחור צד.
ובזמן ששתקתי, הן התחילו לדבר בשבילי.
אמא שלי ראתה בשתיקה שלי הסכמה.
אשתי בגידה.
ערב אחד הגעתי מאוחר. הדירה היתה דוממת בצורה לא רגילה. התיק של אשתי לא היה. בארון, מקום ריק.
על השולחן חיכתה לי פתק.
“לא רציתי להכריח אותך לבחור. בגלל זה אני עוזבת.”
התקשרתי. היא לא ענתה. שלחתי הודעה. לא קיבלתי תגובה.
נסעתי לאמא שלי.
“היא מגזימה,” אמרה לי. “רק רציתי בטובתך.”
לראשונה לא האמנתי לה עד הסוף.
ישבתי באוטו, ולא יכולתי להניע זמן רב. ההבנה חלחלה לאט וכאב.
לא שמרתי על השקט הרסתי אותו.
כי שתיקה היא לא ניטרלית.
היא תמיד לוקחת צד.
רק שלא בצד של האהבה.
עכשיו הדירה שקטה באמת.
בלי מריבות.
בלי מתיחות.
בלעדיה.
ורק עכשיו אני מבין לפעמים הטעות הכי גדולה היא לא מה שאתה אומר…
אלא מה שאתה בולע בשקט.
ואתה מאמין ששתיקה מצילה, או פשוט דוחה את האבדן?

Rate article
Add a comment

fifteen + 3 =