במגזין הבית ספרי של מרץ תשעים ושלוש, מול השם שלי הופיעה המילה: “שולם”. ראשי התיבות לא היו של אימא שלי.
במרץ תשעים ושלוש, בעמוד המנויים של בית הספר, ראיתי למול השם שלי: “שולם”. לידה ראשי תיבות שלא היו של אימא. הייתי בת ארבע עשרה, עמדתי בתור בחדר האוכל עם מגש פלסטיק ירוק שאין עליו כלום.
כל יום אותו דבר. ריח המרק מילא את החדר, מערבב את הבטן. קציצות עם אורז, קומפוט פירות יבשים בכוסות זכוכית עבות. כל זה עלה מעט שקלים, אבל לנו אפילו השקל הזה לא היה. אימא תפרה בבית, תיקנה בגדים של אחרים, הכסף היה נכנס לעיתים רחוקות, ובקושי הספיק ללחם ותפוחי אדמה.
למדתי לעמוד בתור ואז לוותר ולצאת, כאילו שכחתי את הארנק, כאילו אני בכלל לא רעבה. כאילו אני אוכלת בבית. אף אחד לא שאל. או שעשו את עצמם לא רואים.
הבנות בשכבה התיישבו סביב שולחנות, דיברו וצחקו. ענת משעלי הרטיבה את הלחם ברוטב וליקקה את האצבעות. נועה פרידמן חתכה את הקציצה לחתיכות קטנות כאילו היא במסעדה. אני חלפתי על ידן, לוקחת את ספר הגיאוגרפיה אל חזה, לא מסתכלת על הצלחות.
במסדרון ליד המתלה היה שקט. התיישבתי על אדן החלון, מחכה לצלצול. הבטן קרקרה, הלב רעד. לפעמים מצאתי סוכריה בכיס של המעיל מה שאימא דחפה כשנשארו לה כמה שקלים. סוכריה אחת ליום שלם. הייתי מוצצת אותה עד שנשאר רק שבר חד של סוכר.
אבל פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, קרה משהו אחר. עמדתי כבר להסתובב ולצאת והקופאית אמרה בשקט, לא מסתכלת לי בעיניים:
בשבילך שולם. קחי.
הייתי לוקחת. מניחה את המגש על הפס של ההגשה, שמים לי מרק, מנה עיקרית, כוס קומפוט. מתיישבת בשולחן ליד החלון, אוכלת לאט, כדי שלא יראו כמה אני רעבה. הכף הראשונה שורפת את החיך, מהחום עברה בי סערה כאילו מישהו הדליק תנור בפנים.
מי שילם? לא ידעתי. פחדתי לשאול. הרגשתי שאם אשאל, הכול ייגמר, כמו באגדה שבה אסור להסתובב לאחור.
אימא גם לא שאלה. בכלל לא דיברה על חדר האוכל, כאילו זה נוגע בכאב שהיא לא יכולה לקרוא בשמו. בערבים ישבה במכונת התפירה והאור הצהוב חתך מבין הצללים רק את הידיים והבד, ולא כלום מעבר. עשיתי שיעורים במטבח ליד ואנחנו שתקנו. זאת הייתה מלאכה משותפת שתיקה. לא מרירה, לא נעלבת. פשוט לא נשאר לנו כוח למילים.
היום אני מבינה: אימא ידעה שהבת שלה הולכת רעבה, ולא יכלה לשנות כלום. זה היה הכישלון הפרטי שלה, שהיא חיה איתו יום-יום, מבלי להתלונן.
היא נפטרה ב-2019, ולא הספקתי לשאול. תמיד רציתי ולא הספקתי. אולי גם היא ידעה. אולי ניחשה. אבל לא דיברנו על כך, והשקט הזה נשאר לנצח.
שלושים ושלוש שנה מאז. אני יעל בן-חיים, מורה למתמטיקה באותו בית ספר, היום בת ארבעים ושמונה. יש לי עיניים חומות בהירות עם נקודות צהובות כמו של אבא, כך אימא אמרה. את אבא אני לא זוכרת, הוא עזב לפני שמלאו לי שלוש. ומצאתי את זו ששילמה.
***
בפברואר עשרים ושש התחילו לשפץ את חדר האוכל בבית הספר. שיפוץ ראשון מימי ילדותי. עובדים הורידו את האריחים, החליפו צנרת, הוציאו ציוד ישן. פתחו גם את המחסן חדר צר מאחורי המטבח, שאליו ערמו עשורים ברצף כל מה שחבל לזרוק.
עזרתי בפינוי, לא מתוך חובה מתוך הרגל. אני כאן עשרים ושש שנה, מאז שבאתי כמורה צעירה בשנת 2000 ונשארתי. הכיתה שלי בקומה השלישית, ספרי תרגילים בערימה מסודרת על השולחן, מבחנים בימי חמישי. חיי סודרו לפי הצלצולים, וזה נתן לי יציבות. לא כי לא היה לי מה לחלום, אלא כי “אחרת” הרגיש מסוכן. בית הספר הוא עוגן. הקירות עומדים, הילדים באים, כל ספטמבר פרצופים חדשים, כל מאי סיום. קצב קבוע כמו דופק אישי.
פרצו את הדלת של המחסן בקושי, רטיבות עיוותה אותה, הצירים היו חלודים. בפנים ריח עכברים, נייר ישן. קופסאות עם מגשים, חבילות תפריטים מהשבעים, גלילי נייר עטיפה. שכבת אבק עבה על הרצפה. מרדכי הנגר, ששבר את הדלת, התעטש ואמר: “פה בטח יש מומיה מפרעה,” ושרה, האחראית, ענתה: “פה יותר גרוע כשיגיעו מכיבוי אש ייגמר לנו הסיפור.”
אני עמדתי ליד הדלת, הרגשתי שהחדר מושך אותי פנימה. אולי הריח. משהו בו היה מוכר: נייר, אבק, וצל של ריח האוכל מהילדות.
נכנסתי. פתחתי מדף קרוב. קופסה עם מגשים ברזל ירוקים, כבדים, שרוטים. העברתי אצבע על השפה. כזה החזקתי בתשעים ושלוש.
בין כל מה שהיה שם מחברת עבה בכריכה חומה.
הרמתי אותה אוטומטית. דפדפות משובצות, כתובות בכתב יד. הדיו דהה לכתום, אבל האותיות ברורות: עמודות עם שמות, תאריכים, סכומים. רישום התשלומים לחדר האוכל עשר שנים ברצף משמונים ושמונה ועד סוף התשעים.
דפדפתי, שמות החודשים רצו כמו תחנות ברכבת. ספטמבר, אוקטובר, נובמבר; שמות תלמידים, סימונים. כלום לא יוצא דופן למי שלא מחפש.
אבל אני חיפשתי, מבלי לדעת.
מרץ תשעים ושלוש. עמודה מסודרת. שמות לפי א”ב: אהרון, ברק, בן-חיים. מול השם שלי “שולם”. וליד, קטן, שלוש אותיות: ד.פ.ק.
הפכתי עמוד, אפריל שוב, “בן-חיים שולם ד.פ.ק.” מאי אותו הדבר. חזרתי שנים אחורה שוב ושוב, לפעמים כל חודש, לפעמים רק קטעים. תמיד אותן שלוש אותיות.
מישהו עם ראשי התיבות ד.פ.ק. שילם על הארוחות שלי. לא אימא לה יש ראשי תיבות אחרים. לא מורה עברתי במחשבה על כל צוות המורים, אף אחד לא תואם. זה לא עמותה בשום עיר בארץ לא היו כאלה אז.
מרדכי כינס אותי מהמחסן: “יעל, את באה לאכול?”
“עוד רגע,” עניתי.
אבל לא באתי. עמדתי עם המחברת, מרגישה שהמגש הירוק שוב בידיים שלי ריק, כבד, דוקר בלב.
סגרתי את המחברת. האצבעות רעדו. עשרים ושש שנים אני הולכת במסדרונות ולא חשבתי ברצינות מי האכיל אותי בילדות. החיים המשיכו, התבגרתי, אימא נפטרה, אין לי את מי לשאול. אבל המחברת חיכתה לי שם, מאחורי הקיר, בחושך.
לקחתי הביתה.
בערב ליד השולחן במטבח הפכתי את הדפים שוב. לקחתי דף לבן, עט, ציינתי כל החודשים שבהם הופיע שמי. ספרתי בסבלנות, כמו במבחנים. יצאו בערך מאה ועשרים תשלומים בעשר שנים. לא כל יום. לפעמים שלוש פעמים בשבוע, לפעמים כל יום חודש שלם. כאילו מישהו ראה מתי קשה לי במיוחד. בדצמבר הכי רע, אימא לפני חנוכה קיבלה הרבה הזמנות, אבל הכסף נכנס רק אחרי. וכמעט כל דצמבר שמי הופיע.
ד.פ.ק. דנה? דבורה? דינה? פז? קמיר? לא הכרתי אף אחד כזה. או לא זכרתי.
ואז קלטתי משהו: ליד השם שלי הופיעו עוד שמות, גם עם “שולם” ועם אותן ראשי תיבות. חדווה, יונתן, שירה. שלושה-ארבעה בכל מחזור. גם הם קיבלו ארוחה מבלי לשלם.
לא הייתי היחידה. מישהו האכיל חמישה ילדים במקביל, שנה אחרי שנה, עשור שלם.
בלילה לא הצלחתי להירדם. שכבתי וחשבתי: איך אפשר להאכיל ילדים זרים בסתר כל כך הרבה זמן, מבלי לבקש הכרה. לא תודה, לא תעודת הערכה, לא טקס. רק לשלם ולשתוק.
***
המנהלת לשעבר, מרים ריבלין, גרה בשכונה הסמוכה רחוב הנביאים, קומה שנייה בבית אבן ישן. עברה את הגיל שבעים, הולכת בעזרת מקל, הסנטר שלה מורם כאילו עדיין מעבירה אספה. על דש הז’קט הכחול כהה סיכת זהב בצורת סנונית. מרים תמיד ענדה אותה. פעם שאלתי אמרה: “מתנה מהבעל לשנת העשרים לנישואין. המתנה האחרונה.” ולא הוסיפה.
הגעתי אליה בשבת בבוקר. התקשרתי מראש, הסברתי שמצאתי מחברת ישנה ממטבח בית הספר. מרים שתקה בטלפון רגע. ואז אמרה: “בואי.”
הכניסה אותי לתה כוסות פורצלן עם פרחים כחולים, קנקן סוכר. מהפנסיה, היא עדיין מארחת עם נימוסי עבר. הנחתי את המחברת על השולחן, ליד הצלוחית.
את יודעת של מי זה?
מרים שמה משקפיים, פותחת, מדפדפת. אני רואה איך היא עוקבת באצבעה בין שורות השמות. הפנים שלה משתנות לאט, כאילו היא מנסה להיזכר במשהו ישן שלא רצתה לזכור.
זה דפנה, לחשה.
דפנה?
דפנה פרנקל-כהן. הייתה אצלנו קופאית בחדר האוכל. מאז שמונים ושניים עד אלפיים ושלוש. יותר מעשרים שנה.
הנהנתי. פתאום זכרתי: לא את הפנים, את הנוכחות. אישה נמוכה, בחלוק לבן ומטפחת, פנים שקטות, ידיים רגועות. העבירה כל אחד. הייתה אומרת לי משהו אחר.
היא שילמה עלינו?
מרים הורידה משקפיים, שפשפה את גשר האף. שתקה, חשבה כמה מותר לגלות.
כל חודש, מהמשכורת הקטנה שלה. לפעמים מעט, לפעמים יכלה יותר. האכילה ילדים שלא יכלו לשלם. חמישה בערך בכל מחזור.
מהכסף שלה? מתוך מה שספרה בקופה? לא הצלחתי להאמין.
בדיוק כך, חזרה מרים. סידרה את הסיכה בצורת סנונית, כאילו תזוז. גיליתי במקרה: פעם אמא של אחד הילדים שאלה מי עוזר לבן שלה? חיפשתי את התשובה, דיברתי עם הטבחית. אמרה: לשאול את דפנה היא מנהלת מחברת צדדית. הלכתי אליה.
מרים הביטה בחלון. חתול רחב פס, שמנמן, שכב על האדן, לא התעניין בכלום.
היא לא התחמקה. אמרה: “כן, משלמת. מה שלי. זה העניין שלי.” שאלתי למה. היא ענתה: “כי צריך.” ביקשה שלא אגלה.
למה?
מרים הביטה מעל למשקפיים.
אמרה בדיוק: “ילד לא צריך להרגיש חוב. אוכל זה לא צדקה. שיחשוב שככה זה.” ניסיתי לשכנע לעשות גילוי, מגבית, עמותה. לא רצתה “רשימות, תיוג, תעודות. ואז יכריזו: הנה הילד שמקבל חינם. הוא לא טיפש, הוא יבין.”
משהו עלה לי בגרון כבד ולח. שתיתי תה.
הסכמת?
מה יכולתי לעשות? היא פעלה בקפדנות, בלי יחסי ציבור. אף ילד לא ידע, אף הורה פרט לאמא אחת. הבטחתי לשתוק. השתתקתי שלושים וחמש שנה.
היא בחיים? נשמתי עמוק.
כן. כמעט שמונים. גרה לבדה בבית קטן ליד קניון מגדל, רחוב השדה. הבעל נפטר מזמן, לא היו ילדים.
אני צריכה את הכתובת, אמרתי.
מרים שתקה, גלגלה את הכפית ביד.
יעל, היא לא רוצה שמישהו יבוא. אני מתקשרת לחג לאחל שנה טובה תמיד אומרת “עזבי, אל תתקעי.” היא לא מבקשת תודה, זה עושה לה אי־נוחות. לא מבינה על מה.
אני צריכה את הכתובת, חזרתי.
מרים מצאה במחברת שלה, כתבה בשבילי פתק. הגישה לי.
אל תיעלבי אם לא תקבל אותך, ואל תלחצי. היא מדור מחוספס, של אחרי הצנע. אלה אנשים אחרים.
תחבתי את הפתק בכיס. גמרתי תה, קמתי.
מרים, אמרתי בדלת. ואי פעם אמרת לה תודה?
היא נשענה על המשקוף, המקל שלה דפק קלות על הרצפה.
פעם אחת. ב-2003, כשהיא יצאה לפנסיה. אמרתי לה: “דפנה, תודה על הכול.” היא אמרה: “על מה? מרק אני לא מבשלת, אני רק יודעת לספור כסף.” הלכה בלי טקס, בלי תעודה, כאילו עשרים שנה הן סתם.
יצאתי למדרגות. הפתק בער לי בכיס.
***
הבית עמד בקצה רחוב השדה, מעבר לו שדה ריק, עדיין קפוא, זכרון של חורף, שרידי דשא ישן. עץ תאנה בחצר, גדר נמוכה, שער בלי מנעול. במדרגות כפכפי גומי ומטאטא.
הגעתי ביום ראשון בצהריים. עמדתי ליד השער, מהססת. הבאתי תיק עם מצרכים white bread, חמאה, גבינה, דבש, עוגיות הפשוט ביותר.
שבעה צעדים מהשער עד לדלת. ספרתי.
דפקתי. שקט. אחר כך רשרוש רגליים קלות, וקול בקול חלוש ריסעי:
מי שם?
יעל בן-חיים, מבית ספר ארבע עשרה. אני מורה למתמטיקה.
שתיקה. כנראה קרש חורק בבית.
לא הזמנתי אותך, אמרה.
אני יודעת. מצאתי מחברת ישנה שלך, דפנה פרנקל-כהן. מהמחסן, בשיפוץ.
שקט. שמעתי שעון מתקתק בפנים בעקביות, באיטיות.
מרים סיפרה, אמרה בקול החלטי.
כן.
תלכי, בבקשה. אין צורך להודות. לא בשביל זה עשיתי.
נשארתי בכניסה. רוח עם ריח אדמה כבדה, עורבים צווחים על עץ התאנה.
יכולתי ללכת. היא ביקשה, ויש לה זכות לשמור סוד. אבל לא הלכתי. שלושים ושלוש שנה זה זמן ארוך מדי ל”תודה” שלא נאמרה.
דפנה, דיברתי אל הצבע המתקלף על המפתן. עמדתי בתור עם מגש ריק. יום־יום. ואת היית אומרת: ‘שולם בשבילך. קחי.’ הייתי בת עשר. ובת שתים עשרה. ובת ארבע עשרה. אני זוכרת את הקול שלך. זה תפס אותי עכשיו, דרך הדלת, שלושים ושלוש שנה אחרי. לא ידעתי בזכות מי לא התמוטטתי מרעב בשיעורים.
שקט מוחלט. גם הציפורים הפסיקו.
אני לא מבקשת ממך תודה. אני מבקשת שתפתחי דלת.
עברה כנראה דקה. אולי יותר. שמעתי את נשימתי, את הרוח, את המולה הרחוקה מהקניון.
המנעול נטרק. הדלת נפתחה מעט.
דפנה הייתה זעירה, קצת יותר ממטר וחצי. כתפיים צרות, מטפחת כהה, חלוק פרחוני, סוודר קשור היטב. פניה כמו תפוח אפוי, כולן קמטים קטנים, עיניים כהות וחיות, עירניות. הביטה בי, כמו באורחת לא צפויה: לא עוינת, לא שמחה.
תיכנסי, אמרה. תורידי נעליים.
בפנים היה נקי ופשוט. מטבח, חדר וישיבה, פרוזדורון. טפטים פרחוניים, שעון קוקייה, מפה מניילון. על האדן גרניום בפריחה אדומה. הרצפה צבועה, בלי שטיחים. ריח של נענע או אולי זעתר.
הנחתי את התיק על השולחן.
הבאתי מצרכים.
למה? מצמצה. יש לי הכול.
כי פעם האכלת אותי. ועכשיו תני לי להאכיל אותך, בבקשה.
התיישבה על שרפרף. ידי זעירות, פרקי אצבעות מעובים, ציפורניים גזורות. לא הביטה על התיק. הביטה לחלון, בעצים העירומים.
אני לא גיבורה, אמרה. אל תעשי ממני גיבורה. עשיתי מה שיכולתי. גם אני בילדותי הלכתי רעבה ידעתי מה זה.
שתקה. אני התיישבתי מולה. המחברת בתיק, לא הוצאתי אותה.
גם את ככה גדלת? שאלתי.
דפנה הנהנה בשקט, שותקת רגע.
ארבעים ושמונה אני, ילדת הצנע. אבא לא חזר מהמלחמה, אמא במפעל, ארבעה ילדים אני בכורה. בבית הספר חדר אוכל,לא היה כסף לשלם. ישבתי רעבה וספרתי דקות לסיום, כי בבית לפחות היו תפוחי אדמה. בבית הספר כלום. קיבה ריקה ובושה.
הדיבור שלה היה פשוט, איטי, קול חורק וחלוש בדיוק כמו בזיכרון.
כשהגעתי לעבוד בחדר האוכל היה שמונים ושתיים ראיתי: כלום לא השתנה. ילדים מחזיקים מגש ריק, משקרים שהם לא רעבים. ראיתי כל יום. החלטתי: כל עוד אני כאן, ילד לא יוצא רעב, אם אני יכולה לעשות משהו.
את שילמת לכולם?
לכל מי שראיתי. מי ששיקר ואמר שהוא שבע. בערך חמישה בשנה לא יכולתי יותר. המשכורת נמוכה, גם לי היה צריך. אבל לארוחות הספיק. ניהלתי מחברת כדי לא להתבלבל. לראות למי שולם.
איך בחרת? ניסיתי להבין.
דפנה הביטה בי ישירות, עיניים כהות, איתנות.
לא בוחרים. רואים. ילד שעומד עם מגש ריק צריך להאכיל אותו.
הבנתי פתאום: שלושים שנה בקופה וכל השנים האלה חילקה מהשכר שלה לילדי זרים. לא רצתה להזדהות. המחברת הייתה תיעוד מצפונה, לא מסמך לכבוד.
את הרשימות שלך מצאנו במחסן, אמרתי. שכחת אותן כשסיימת לעבוד?
כנראה. ב2003, עשיתי סדר והשארתי את הכל שם. מי יחפש אותן בכלל.
אני, אמרתי. אני.
הביטה בי, הופתעה. כאילו לא ציפתה שמי מהילדים ההם יבוא.
נהיית מורה, אמרה. ידעתי. מרים סיפרה בן-חיים חזרה לבית הספר, מלמדת מתמטיקה. שמחתי. סימן שעשיתי נכון.
שלוש שנים עבדנו בצוות. ראיתי אותך מדי יום, ידעתי מי את. אבל לא הבנתי שזו את, שהצלת אותי.
לא היה צורך לדעת. גדלת. למדת. הצלחת. זה מספיק לי.
קמתי. חתכתי פרוסה, מרחתי חמאה, הנחתי גבינה, הגשתי לה.
דפנה, אמרתי. האכלת אותי עשור. תני לי להאכיל אותך פעם אחת.
הביטה בצלחת, אח”כ בי. פניה הרצינו, ללא רגשנות, ללא דמעות.
אני לא רעבה.
גם אני לא הייתי. כל פעם שאמרת “שולם בשבילך”, שיחקתי שבעה. אבל ראית הכול.
דפנה השפילה מבט. אחר כך בחנה שוב את הלחם עם הגבינה. אמרה בקול החרישי ההוא:
טוב.
ולקחה ביס.
ישבנו יחד, השעון עבד על הקיר, יום חורף אפור בחוץ. סיפרתי לה על בית הספר של היום, הילדים, השיפוצים. דפנה הקשיבה, מדי פעם שאלה: “שולמית עדיין מלמדת? יש ספורט חדש? עכשיו מאכילים את כולם או שזה עדיין בתשלום?”
עניתי שבכיתות נמוכות זה חינם, ביתר בתשלום, ויש הקלות.
רואה, הרימה אצבע. בכיתות הנמוכות חינם. ומה עם השאר? תמיד יש אחד בלי מגש.
הבנתי, בשבילה זה לא עבר. ילדים עומדים בתור, והרעב לא נגמר.
לפני שיצאתי, הוצאתי את המחברת. הנחתי על השולחן.
שלך.
היא פתחה, עברה באצבע בין השמות. זוכרת את כולם, לחשה. חדווה אומרים לי עכשיו אחות, יונתן בצפון, שירה כאן בעיר?
אני יכולה לברר.
הניחה את המחברת על ליבה.
לא צריך, אמרה. לא בשביל זה שמרתי, רק לסדר. שלא אתבלבל.
אבל לא נתנה לי לקחת.
יצאתי. היה כבר חשוך. מנורה בצומת, תאנה כצל בודד.
הסתובבתי. היא עמדה בדלת עם המחברת החומה, אור מהמבואה על גבה.
יעל, קראה. תבואי עוד, אם תרצי.
אבוא, עניתי. יום ראשון.
***
כל יום ראשון באתי. בפעמים הראשונות פתחה לאט, האזינה. בפעם השלישית הדלת כבר נפתחה מהר.
הבאתי אוכל אמיתי וחם; מרק בטרמוס, קציצות, תוספת. סידרתי שולחן, כמו בחדר האוכל, אבל עכשיו הייתי מאחורי ההגשה.
באפריל, כשתאנה התחילה להוציא ניצנים, דפנה חייכה. סיפרתי לה שמישהו מהתלמידים כתב בבחינה “אנך” עם א’ בסוף והיא צחקה קלות, כאילו שכחה איך זה.
את מלמדת יפה, אמרה. ללמד זה חשוב.
גם את ללמדת. להאכיל.
הניפה יד. אבל ראיתי בעיניים זה משהו שנשאר לה, שמישהו בא, שמישהו זוכר.
במאי באה איתי מרים. שלושתנו ישבנו, שתינו תה, מרים סיפרה על האינטרנט המהיר בבית הספר והילדים עם טאבלטים. דפנה נענעה בראש: למה צריכים טאבלטים, יש מחברות. מרים ואני צחקנו, דפנה קימטה גבה והוסיפה:
נו, אתם יודעים, אתם חכמים.
“חכמים”. ככה קראה לנו, בעלי התארים. היא עצמה סיימה שמונה כיתות וקורס חשבונאות. והאכילה “חכמים” עשרים שנה.
פעם ביוני, כשהתאנה נגמרה, הבאתי אוכל כמו תמיד. דפנה ישבה, לקחה כף, הביטה אלי.
את יודעת, יעל כל השנים חשבתי שטוב לא מחזירים. כי אם החזרת, זה כבר עסקה, לא טוב ליבו. ארבעים שנה חשבתי ככה. עכשיו אני רואה: את לא מחזירה. את ממשיכה. זה שונה.
בלעתי רוק. סידרתי מפית הרגל שלא עברה לי. גם בעבודה: מחברות מסודרות, קצה לקצה.
תאכלי, אמרתי. יתקרר.
דפנה חייכה. הרימה את הכף, ואמרה באותו קול, חרישי, שלא הסתכלה בעיניים כמו לפני שלושים ושלוש שנה:
בשבילך שולם. קחי.
אבל עכשיו זה היה משהו אחר. זה אמר: אני מקבלת. אני רואה. אני לא דוחה.
התיישבתי מולה. היא אכלה מהמרק. בחוץ התאנה בירוק בהיר, אור נכנס דרך החלון, והמחברת החומה עמדה על המדף ליד הצנצנות.
כל השמות שם. כל הסימונים נשמרו. כל הילדים גדלו.
וסוף סוף הפסקתי לעמוד עם מגש ריק.
