בשבוע שעבר, ביום שלישי, כמעט והגשתי בקשה לגירושין.
ישבתי ברכב שלי מתבוננת על ניירות, ובפנים הרגשתי ריקנות מוחלטת; הייתי בטוחה שה״ניצוץ״ פשוט כבה. לא נותרו רגשות רק חלל דומם.
במקום לנסוע הביתה, מצאתי את עצמי עושה סיבוב ומחנה אצל ההורים. רציתי להתחבא, או לפחות לדחות את מה שידעתי שהוא בלתי נמנע.
ההורים שלי ביחד כבר 54 שנים. זוג קלאסי כמו באלבומי תמונות ישנים: הוא היה פעם ראש צוות במפעל בדרום, איש של שתיקות; היא אחות בפנסיה, שמנהלת את הבית באצילות שקטה.
אבא שלי שיחק במפתחות ליד גבול הצל והאור של המוסך הישן, ואני ישבתי עם אמא שלי ליד השולחן במטבח המלא אור צהריים. בתוכי בער משהו, ולא יכולתי להחזיק את זה יותר:
אמא… לחשתי כשאני רואה אותה מקפלת מגבות נקיות. תגידי לי בכנות… אחרי חמישים שנה את באמת עוד אוהבת אותו? או שפשוט… התרגלתם אחד לשנייה?
היא עצרה, לא קיפלה, רק הביטה בי במבט מעורפל; אולי חמלה, אולי חצי חיוך שלא הבנתי. היא לא ענתה מיד. היא רק ליטפה את ידי עם כף היד החמה והעייפה שלה, חייכה לי עייפה ובוגרת, וחזרה אל המגבות.
עזבתי אחרי שעה, מתוסכלת. חשבתי שהיא פשוט לא מבינה מה זה ״חיבור נפשי״ או את כל הצורך של הדור שלי בהפגנת רגשות.
כשכבר הגעתי קרוב לבית, הטלפון שלי רטט. קיבלתי לווטסאפ שלי הודעה ארוכה מהאמא שלי וזה הפתיע כי היא לא חזקה בטכנולוגיה, אז טקסט כזה ממנה? זה כבר חלום מוזר.
קראתי אותו ברכב. עד שהגעתי לסוף, לא הצלחתי לנשום בין הדמעות.
״אהובה שלי, בת שלי,
היום שאלת אותי אם אני עוד אוהבת את אבא שלך. לא עניתי מיד, כי אהבה היא לא דבר שאפשר להסביר בין קיפול מגבת לספל תה. אבל אני רוצה שתדעי את האמת.
השאלה גרמה לי לחייך לא כי היא שטותית, אלא כי התשובה סבוכה.
האם אני אוהבת אותו כמו שאהבתי אותו ב-1972? לא. אם את מחפשת פרפרים בבטן, את ההתרגשות של דייט ראשון או זיקוקים של סרטים זה כבר לא קיים.
אבל זו לא אהבה זה אדרנלין.
אהבה אחרי חיים שלמים יחד זה לא סערה, זו שורשים.
זה כבר לא סחרור אלא בדיוק ההיפך הקרקע היציבה שמחזיקה אותך כשכל העולם משתגע.
היום, הלב שלי לא דוהר, הוא רגוע. הידיים שלי לא רועדות, להפך האהבה הזו נותנת לי כוח לקום גם כשכואבות לי הברכיים.
אין בבית שלנו הפתעות גדולות או מחוות ענק. יש לנו משהו טוב יותר: טקסים קטנים.
זה הפינגאן שמתחיל לשרוק ב-6:00 בבוקר, כי הוא יודע שאני לא יכולה בלי קפה. אלה המחלוקות המצחיקות איך לסדר צלחות במדף או מי שכח לכבות את האור במקלחת.
זה כשהוא מושך לי את השמיכה על הכתף באמצע הלילה כשאני משתעלת.
הדור שלכם חושב שזה אפרורי וקטן מדי. אבל זה, בעצם, הכול.
בשלב הזה של החיים, אני לא צריכה גבר שיביא לי טבעות יהלום או ייקח אותי לפריז. אני צריכה מישהו שישמע מתי כואב לי הגב. מישהו שיהיה ליד כשאני בוכה מהחדשות, מישהו שיגיש לי טישו בלי לשאול למה.
מישהו שלא יברח מהחדר כשאני עצובה ולא מתכוונת לדבר.
ואבא שלך, הוא עושה את כל זה. בלי תופים וחצוצרות, בלי ״תודה״, הוא פשוט כאן.
לאהוב מישהו חמישים שנה זה לא כמו בספרים. זה כמו שלומדים שפה סודית שאף אחד אחר לא מבין. לדעת להסתכל בעיניים מעבר להמון ולדעת בדיוק מה עובר לו בראש.
כי יש לכם חשבון בנק משותף, דאגות לילדים, צער על חברים שאבדו והרבה עקשנות להמשיך יחד.
אז לשאלתך: כן, אני עדיין אוהבת אותו עד כלות.
אבל לא את הנער מהקפה של 72. אני אוהבת את העולם שבנינו יחד. אני אוהבת את השקט, את התחושת ביטחון שגם כשהכול משתגע, הוא הבית שלי.
אל תחפשי זיקוקים, ילדה שלי. חפשי מישהו שיהיה עבורך קירות.״
כביתי את המנוע, קרעתי את המסמכים על המושב לידי. נכנסתי הביתה לבעלי, שישב בסלון והיה עייף בדיוק כמוני.
רוצה קפה? שאל.
כן, עניתי. מאוד רוצה.
הכול מתחיל בפרפרים. אבל מחזיק רק בזכות שורשים.
