ביומן האישי שלי, יום שלישי האחרון כמעט שינה לי את החיים. ישבתי ברכב, העפתי מבט במסמכים שבידי, ובלב לא היה ספק “הניצוץ” כבה. לא נשארו יותר רגשות, רק ריק בלב ובין השורות.
במקום לנסוע הביתה, המשכתי ישר אל ההורים שלי בירושלים. חיפשתי פינה שקטה, או אולי סתם תירוץ לדחות את מה שאין מנוס ממנו.
ההורים שלי יחד כבר חמשים וארבע שנים תמונה מראשית המדינה: אבא, פעם ראש צוות במפעל ברחוב יפו, אדם שקט ומופנם; אמא, גמלאית של בית החולים הדסה, האישה שמנהלת את הבית ביעילות שקטה ובלב גדול.
בעוד אבא מסתובב במוסך מאחורי הבית מתקן את הרכב הישן, התיישבתי עם אמא במטבח, ליד השולחן עם המפה המוכרת. משהו בער בי. לחשתי לה:
“אמא,” הסתכלתי עליה מקפלת מגבות טריות, “תגידי באמת אחרי כל השנים האלה, את עוד אוהבת את אבא, או שפשוט התרגלתם להיות יחד?”
היא עצרה, הביטה בי במבט שלא יכולתי לפרש חמלה, אולי טיפה חיוך מהול בעצב. שתקה רגע. רק ליטפה את היד שלי ביד החמה שלה, חייכה עייפה וחכמה, והמשיכה למגבות.
יצאתי משם שעה מאוחר יותר, עם עצבים. הרגשתי שהיא פשוט לא קולטת את הצורך של הדור שלנו ב”חיבור רוחני” וב”הבעה של רגש”. היא הרי באה מעולם אחר.
אבל כשהגעתי הביתה לתל אביב, הטלפון רטט. הודעה ארוכה בוואטסאפ מאמא. היא לא חזקה בטכנולוגיה, אז לראות ממנה מגילה כזו היה לא צפוי.
ישבתי ברכב וקראתי הכול. בסוף, לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
“ילד שלי, אהוב יקר,
היום שאלת אותי אם אני אוהבת את אבא שלך. לא עניתי מיד, כי אהבה זה לא משהו שנסביר בחמש דקות, בזמן שמקפלים כביסה. אבל חשוב לי שתשמע את האמת.
השאלה שלך העלתה לי חיוך. לא כי היא טיפשית, אלא כי התשובה מורכבת.
האם אני אוהבת אותו כמו ב-1972? לא. אם אתה מחפש את ה’פרפרים’ בבטן, הרעד של הדייט הראשון, או את הזיקוקים שרואים בסרטים אין לי את זה.
זה לא אהבה. זה אדרנלין.
אהבה אחרי חיים שלמים ביחד זה לא סחף. זה שורשים.
זה כבר לא התחושה שמפילה אותך מהרגליים. להפך זו הידיעה הבטוחה שממשיכה להחזיק אותך, כשלפעמים העולם מתערער.
היום, הלב שלי לא דוהר. הוא נרגע. הידיים שלי לא רועדות להפך, האהבה הזאת נותנת לי כוח לקום מהמיטה, גם כשמפרקים אותי כאבי מפרקים.
אין אצלנו בבית הפתעות גדולות. אין מחוות דרמטיות. אבל יש לנו משהו אחר: הרגלים קטנים שלנו.
זה הקפה שמתחיל לזרום במכונה בדיוק ב-6:00, כי הוא זוכר שאני זקוקה למשהו חם. אלה הוויכוחים הקטנים והמצחיקים על איך מסדרים צלחות במייבש, או מי שכח לכבות את המזגן בסלון.
זה הרגע שהוא מושיט לי שמיכה על הכתף כשאני משתעלת בלילה.
הכל אולי נשמע לכם דהוי אבל בעצם זה כל הסיפור.
בשבילי, בגילי, אני לא צריכה גבר שיביא לי תכשיטי זהב, או ייקח אותי ללונדון. אני צריכה מישהו שיקשיב לי כשאני מתלוננת שכואב לי הגב, מישהו שיושיט לי טישו כשאני בוכה מהחדשות, בלי לשאול יותר מדי.
מישהו שלא ילך לחדר השני כשאני בדיכאון ולא אוהבת את עצמי.
ואבא שלך, הוא עושה את כל זה. בלי פומפוזיות, בלי לצפות ל’תודה’. הוא פשוט כאן.
לאהוב מישהו חמישים שנה, זה לא סרט רומנטי זה ללמוד שפה סודית שרק אתם מדברים. זה להסתכל עליו מחדר מלא אנשים, ולדעת בדיוק מה בראש שלו.
כי יש לכם חשבון משותף, דאגה לילדים, כאבים על חברים שהלכו, ורצון עיקש להמשיך.
לכן, לשאלתך: כן. אני אוהבת אותו בטירוף.
אבל לא את הבחור מהקפה של אז. אני אוהבת את החיים שבנינו יחד, את השקט שזה נותן לי לדעת לא משנה מה קורה שם בחוץ, הוא הבית שלי.
אל תחפש זיקוקים, ילד. חפש מישהו שיהיה לך בית.”
כיביתי את הרכב. קרעתי את מסמכי הגירושין לקטעים קטנים. נכנסתי הביתה, לבעלי, שישב על הספה, נראה עייף בדיוק כמוני.
“רוצה קפה?” הוא שאל.
“כן,” עניתי. “מאוד.”
הכול מתחיל מפרפרים, אבל האהבה שורדת בזכות השורשים.
הבנתי באותו ערב, שבית נבנה מהרגלים קטנים ואהבה שמחבקת, גם כשנראה שאין לה קול.
