יום שבו פורשתי מהעבודה, היושב איתי על הכיסא, יובל, אומר לי שהוא יוצא למישהו אחר.
לא נפלתי, לא צעקתי, ולא שברתי צלחת. פשוט ישבתי על הכיסא, עדיין בחולצה הארוכה, תיק קטן על המשענת, והסתכלתי איך הוא מכנס מברשת השיניים לקופסת קוסמטיקה לנסיעות. הוא התכונן לכל חיכה, והכנתי את עצמי לחשוב שמתחילים שלב שקט בחיים.
במהלך החודשים האחרונים הוא חזר על המשפט: את מגיעה למנוחה, אחרי כל השנים. הבטיח לנו סוף שבוע בגן הקק”ל בקיבוץ מצפה רמון, טיול על חוף הכינרת, ארוחות בוקר ארוכות בלי שעון קוויב. היום, במקום קפה וברכות, קיבלתי אותו אומר: אני עוזב. אני כבר עם מישהי אחרת. חיכיתי לסיום העבודה שלך כדי שלא אקשה עליך.
רגע של חוסר הבנה, בראשי עדיין נשמעים הברכות של החברות מהמשרד, הצחוק סביב העוגה, פיסת סוכר שהדביקה לו את הלחי כשנשך. לא נפלתי, לא צעקתי, ולא שברתי צלחת. ישבתי על הכיסא, בחולצה, תיק על המשענת, והסתכלתי איך הוא שם מברשת השיניים בקופסה.
הכל היה מתוכנן. הוא חיכה. ואני חשבתי בטעות שזה תחילת שלב רגוע.
במהלך החודשים הוא חזר על אותו משפט: את מגיעה למנוחה, אחרי כל השנים. הבטיח לנו סוף שבוע בגן הקק”ל, טיול לאגם כנרת, ארוחות בוקר בלי שעון קוויב. היום, במקום קפה וברכות, קיבלתי את המשפט הקצר שלו, כמו הודעה על שינוי בתוכנית: אני עוזב. כבר עם מישהי אחרת. חיכיתי עד סוף העבודה שלך כדי שלא אפגע בך.
רגע של חוסר הבנה, בראשי עדיין נשמעים הברכות של החברות מהמשרד, הצחוק סביב העוגה, פיסת סוכר שהדביקה לו על הלחי כשנשך.
כל זה היה רגיל. פתאום שום דבר כבר לא היה. והגרוע מכל הוא לא נראה מתחרט ולא שבור. הוא נראה כמו מישהו שסוף סוף הוריד על עצמו משקל כבד.
הוא פשוט יצא, השאיר על השולחן את המפתחות, לא הסתכל אחורה, אפילו לא שאל אם אני אסביל. ובכן, כל החיים שלנו היו משולבים חשבונות, החלטות, קניות, סוף שבוע. הכל עשינו יחד. לפחות אני חשבתי כך.
כשהדלת נפתחה ונעלמה, נשארתי לשבת בשקט. זה היה בצהריים, ואני עדיין בחולצה ובנעליים, תיק על המשענת, לא יכולה לזוז. המחשבות רצות כמו רכבת על המהירות, אף אחת לא נעצרת. רק שאלה אחת חוזרת: זה באמת קורה?
בימים הראשונים אמרתי לעצמי שמדובר במשבר, שיחזור ויתפקס. חייכתי אליו בטלפון, הוא לא לקח. שלחתי הודעה קצרה בלי רגש: אם את צריכה משהו, אני בבית. הוא לא השיב.
אחרי שבוע הבנתי שהוא באמת עבר. והאישה ההיא מה שהייתי יודעת עליה הייתה איתו זמן רב. אף אחד לא עוזב את האישה אחרי 35 שנה של נישואין רק כי פתאום מתאהב. זה היה תכנון, רגע מחכה.
התחלתי לחפש רמזים. תזכורת למבטים שלו בזמן ארוחת הצהריים, טיולים דייגים בסופי שבוע, שהוא שכיח פחות שוכב לצידי בלילה נרדם על הספה, לפני הטלוויזיה, אולי מדבר איתה?
הגרוע ביותר הגיע אחרי שבוע, כשנפגשתי במקרה עם חברה מהחופשה המשפחתית. זה היה הלם, היא אמרה בעדינות. אבל הוא היה כבר עם היא, נכון?
הסתכלתי עליה בטירוף.
על מה את מדברת?
חשבתי שאת יודעת
לא ידעתי. אף אחד לא סיפר לי. השכנים, החברים, אפילו דודתי מהצפון, כולם ידעו. רק אני האישה היחידה שעדיין האמינה בבתים שלנו, בנישואין שלנו, ביומיום שלנו.
זה הכאיב ביותר לא רק הבגידה עצמה, אלא ההרגשה שמישהו רימה אותי הוא, וגם כל העולם ששתק. מרחמים? אדישות?
חודשים נמשכו במצב של תלייה. לא אוכל, לא ישן. מתעוררת מוקדם עם תחושה שמשהו רע קורה, ואז נזכרת במה שקרה. כמו חוד של סכין שנחצב באותו מקום כל פעם.
הייתי מוסתרת, לא עונה לשיחות, לא פותחת דלתות. רק פעם ביום יוצאת לטיול באותו המסלול, באותה שעה, כדי שלא אפגוש מישהו. לא רוצה לשמוע מילים של נחמה, או את המשפט הזמן מרפא פצעים. הזמן לא מרפא שום דבר.
יום אחד קיבלתי מכתב. מעטפה רגילה, כתיבה ידנית. מיד זיהיתי את כתב היד שלו. לא פתחתי אותו מיד, השארתי על השולחן לשעה. לבסוף ישבתי עם כוס תה וקראתי:
אני יודע שאיני ראוי לסליחה. אבל רציתי שתדעי הייתי איתך רוב חיי. במשך שנים רבות הייתי באמת מאושר. ואז משהו השתנה, ואני לא יכולתי לספר לך. לא בגלל שלא אהבתי אותך, אלא מפחד שלא תכבדני יותר. היום מבין שהחוסר כבוד היה רק כלפי עצמי. מצטער שהיית צריכה לגלות הכל כך.״
זה לא היה מכתב אהבה, זה היה מכתב בוכנה. למרות שהייתה בו חרטה, לא הייתה כאן חרטה אמיתית. הוא פשוט… ברח. כשהפסקתי להיות הוא העוגן שלו, הוא נברח אל מישהי שלא הכירה קמטים, שכחות, פגמים שלו.
אבל אני הכרתי. אהבתי אותו שנים, באמת. והאהבה הזאת היא שפגעה בי יותר מכל.
עם הזמן חזרתי לחיות, לא כמו לפני לא בזוגיות, לא בדואט. על הדרך שלי, בצעדים קטנים, בלי תכניות לנצח, עם ספר ביד, גינה קטנה משלי, טיולים עם חברות. בלי להתאים לציפיות של מישהו.
אני לא אומרת שאני שמחה, זה היה קל מדי. אבל היום אני יודעת דבר אחד: שום דבר לא נצחי לא העבודה, לא הנישואין, אפילו לא האהבה. וזה לא אומר שלא כדאי לנסות.
עדיף לי לחיות עוד עשר שנים במודעות ובאמת בשביל עצמי, מאשר שלושים יותר באשליה שאני נדרשת רק כשאני עומדת בדרישות שלו.
שארו ויאמרו מה שבא להם שגרושה אחרי שישים צריך לחשוב רק על נכדים ואורז עם חלב עוף. ואני? אני מתכננת קורס קרמיקה, לבד, בשביל עצמי.
ולא עומדת יותר להסביר למה.
