יומן אישי, יום רביעי:
מאז ילדותי בירושלים, הייתי ילד שגדל עם ערכים של עבודה קשה וכבוד. ההורים שלי תמיד העריכו את המשמעות שעמדתי מאחוריה, והמורים אהבו את הרצינות וההתמדה שהפגנתי בבית הספר. גם בבית עם רונה, אשתי, לא חילקתי את המטלות לפי מגדר, אלא לקחתי על עצמי להיות גם עובד מסור וגם טבח מיומן שנים של חיתוך ירקות ובישול שקשוקות ופתיתים.
למרות הטוב והנאמנות שלי, שמתי לב שרונה אינה מרוצה מהעדינות והדאגה שלי, והתחילה מזניחה את תפקידה בבית.
כשהבן שלנו, יואב, נולד, הייתי אב אוהב ותשומת לב קם בלילות להרגיע אותו, מקריא לו סיפורי ילדים, מוצא זמן לחבק ולנשק לפני השינה. לא התלוננתי ולא התמרמרתי על הבדידות, כי האהבה שלי לרונה נשארה איתנה.
אך הכל השתנה פתאום בחתונה של בן הדוד שלי, גדי, בתל אביב. ישבתי ליד השולחן, ורונה החליטה לרקוד עם גבר זר ונאה, והשאירה אותי מאחור, מאוכזב. מאוחר יותר שמעתי אותם משוחחים, והיא סיפרה לגבר עד כמה היא אינה מרוצה ממני, ולא הסתירה את תודתה כלפיו. נפגעתי עמוק, והחלטתי בלב משהו חייב להשתנות.
כשחזרנו לבית, רונה רטנה שאני שוכב במיטה ולא מנסה להתאמץ, עניתי בשקט שבקרוב אעזוב. היא התרגזה ודרשה שאשאר, אבל נשארתי בשקט ובמקום, מראה לה תעוזה שלא ראתה בי מעולם.
הדירה הייתה שייכת לה, עברה בירושה מההורים שלה, והיא התעקשה שאעזוב. בלי התנגדות, ארזתי את חפציי ועזבתי את המקום שראה כל כך הרבה רגעים טובים.
בימים שאחר כך, שתקתי אפשרתי לרונה להתמודד לבד עם משימות הבית. הבן שלנו, יואב, הפך למרדן, איבד גבולות וחיפש חום אצל אבא שלו. רונה, שבעה מבעיות, הביאה אותו אלי ושפכה עליי את כל כעסה.
בגלותי בדירת ההורים שלי, מצאתי שלווה וגיליתי אושר מחודש עם יואב. לא רציתי לחזור לרונה.
בינתיים, רונה ניסתה להיכנס לזוגיות חדשה, אך הקשר היה קצר מלא אכזבות. הגבר החדש היה קר, לא עזר במטלות הבית ואף נהג באלימות. רונה ניסתה להיפטר ממנו, אך לא הצליחה.
באורח פלא, פגשתי אישה נהדרת וענווה, תהילה שמה, מגדלת ילד בעצמה. היא החזירה לי את התקווה והאמונה שמגיע לי פרק חדש, טוב ומוצלח.
אני לומד, שבחיים צריך לדעת להעריך את עצמך, ושלא כדאי לוותר על הכבוד והאהבה שלך בעבור אחרים. לפעמים, דווקא כשמשחררים דברים טובים באמת מגיעים.
