5 בפברואר
היום מלאו שלוש שנים. אני לא מפספסת את התאריך הזה, לא משנה כמה קשה. שלוש שנים מאז התאונה. עדיין לא ברור לי איך ממשיכים. תמיד בפברואר. תמיד סופה. תמיד אני על אותו כבישתל אביב-ירושלים, בתוך הטויוטה הלבנה שלי. פונים לאזור מבשרת ציון, מחפשים את העץ, מחפשים קצת שקט שלא קיים. כל שנה מניחה חמניות קטנות לרגלי עץ האורן, שם, מעבר לגדר, בשול הכביש. עפרי אהב חמניות. כשהיינו גרים במושב הסמוך, הוא היה קוטף לי אותם, חוזר מהגן מלא בבוץ וחיוך בלי שיניים. אני, כמובן, מתפרקת. הלב שלי כל כך עייף מהזיכרון הזה, אבל אני חוזרת. כל שנה.
נכנסתי אל תוך הסופה, משקפיים מתכסות באדים, כביש רטוב, מלא שלוליות ורוח מקפיאה. הווישרים עובדים שעות נוספות. לפעמים נדמה לי שאני שומעת את הצחוק שלו ברעש המנוע.
בדיוק כשהגעתי לפנייה המוכרתזו שבה הכל נגמרהידיים שלי התחילו לרעוד. בזיכרון, אני שוב חוטפת את ההגה, מנסה לייצב, מנסה להציל, אבל הכביש מחליק והטויוטה טסהואז הכל מתרסק. שלוש שנים שאני חוזרת לרגע הזה שוב ושוב. אני, רק עם שריטות וכאבים. עפריהלב שלינחנק במיטה של טיפול נמרץ. אני מחזיקה בידיים הקטנות שלו, בוכה וצועקת לאלוהים שיעשה משהו, הכל, רק שלא ייקח ממני אותו.
בצד הדרך, יצאתי מהאוטו לכיוון העץ. שומעת את הרוח, נושמת את הקור. פתאום, עשרים מטר לפניי, משהו זז בשיחיםתחילה חשבתי שזה כלב, אבל אז זיהיתי: זאבה. ענקית, כסופה. לצידה שני גורים, נצמדים אליה, רועדים. היא שוכבת על הצד, נושמת לא סדיר.
כולה פצע ודם. כף הרגל זורמת על השלג, סימני גרירה לאורך המסילה. הנחתי שהזאב-האב, בן זוגה, נפגע מרכב שחלף, והיא סחבה אותו לכאן, כמו אמא שלא מוותרת. עכשיו היא נושמת את הנשימות האחרונות, מחבקת את הגורים חודשים קטנים בגופה המדולדל.
השתתקתי. כל התאים שלי יודעיםאני והיא, בדיוק כאן, אותו כאב. אמא שאיבדה הכל, פוגשת אמא שמאבדת הכל, בדיוק בתאריך, בדיוק במקום.
ברגעים האלו, כששמעתי את יללת הגוריםצליל חלוש, כאילו מבקשים שאעזורמשהו הבהב בי. יכולתי לברוח. להגיד שזה לא קשור אליי, שאין לי מה לעשות. אבל ראיתי את מבטה, עיניים צהובות, נינוחות בעצב עמוק, אפילו לא פחדה ממני. כניעה טהורה לאכזריות הטבע.
רצתי לאוטו, הפעלתי את החימום על הכי גבוה, מצאתי שמיכות עבות מתא המטען. עטפתי אותם, את הקטנים, ידיים רועדות מקור ומהתרגשות בלתי נסבלת. הזאבה לא זזה כשהרמתי את הגור הראשון, אפילו לא נסתה להגן. היא סגרה עיניים, כאילו אומרת: ‘קחי אותם, תני להם לחיות’.
משכתי את גופה באיטיות אל תוך האוטוהיא הייתה כבדה פי כמה ממני, ובכל זאת לא ויתרה. בכיתי בקולי קולות. ‘אל תמותי לי כאן. בבקשה.’ נשארתי בלי אוויר, תחנונים מתחברים לאל, לעפרי, לעולם כולו.
נסעתי אל וטרינר פרטי בקצה ירושלים, ד”ר איתן, בדיוק כשהוא סגר את היום. שעטתי פנימה, צורחת: ‘אני צריכה עזרה עכשיו!’
הוא ראה את הזאבה והגורים והחוויר. ‘את יודעת שאני מחויב לדווח לרשות הטבע?’ הוא אמר, כבר שולף אלונקה. ‘אני יודעת’, צרחתי, ‘רק תציל אותם עכשיו, נדבר אחר כך.’
כל הלילה שלושתם מחוברים לוורידים, מדחומי חום, גרביים על גפיים קטנות. הדם הורוד של הגורים בזריקה, החלב בדליים. כל עוד הם נושמיםאני נושמת. ד”ר איתן עבד שעותואני יושבת, כמעט מתמוטטת, מביטה על כל נשימה.
לקראת בוקר, כשהחום התייצב, היא פקחה עיניים אליי ולגורים. רק אז נתנה לעצמה להירדם.
בבוקר התקשרה יעל, מהמרכז לשיקום חיות בר ליד גבעת יערים. ‘צריך להעביר אותם למתחם סגור’, אמרה. ‘אחרת לא ישרדו טבע. והשיח הזה חייב להיות קצראסור שיתרגלו אל בני אדם.’
‘תני להם רק שלושה ימים אצלי’, התחננתי. ד”ר איתן תמך ביהם היו במצב קשה מדי למעבר. קיבלתי שלושה ימים.
שלוש יממות שלא נשמתיהאכלתי בקבוקים, ניגבתי עיניים רטובות, קראתי לגורים בשמות רק בליבי: גחלת, אפר. לזאבה קראתי סערה.
ביום השלישי, יעל הגיעה עם ניידת-חיות, לקחת אותם. סערה נשכה סורגים, לא רצתה לזוז. אני הושטתי יד לפרידה, היא נגעה בי באף. ‘תגדלי אותם’, לחשתי. ‘תחזירי אותם ליער.’ כשסגרו את הדלת, היקום החוויר. לא הצלחתי לצעוד. ד”ר איתן הציע קפה, משהו חזק. ‘אני רק רוצה לנהוג הביתה,’ מלמלתי.
חזרתי לדירתי בעיר העתיקה בירושלים, החדר של עפרי קפוא כמו שיום אחד ישוב. מלא בובות, מכוניות, צבעים. כל דבר מזכיר אותי כמי שהייתי. לא ישנתי בלילות. סיפרתי לפסיכולוגית שלי, סיגלית, על הריק. ‘הצלת אותם,’ היא אמרה, ‘אבל קשה לך עם הפרידה כמו עם האובדן.’
חמישה שבועות עברו. יעל התקשרה: ‘סערה לא נקלטה בלהקה. היא מגנה על הגורים, לא נותנת שיתקרבו אליה. אי אפשר לשחרר אותם לטבע ככה. את היחידה שהיא סומכת עליה.’
‘הם צריכים מישהו שיחזיר אותם לטבע, תחיי איתם תקופה ביער, תלמדי אותם להתפרנס לבד, בלי קשר לאדם.’ הלב שלי כבר אמר כן, עוד לפני הראש. עזבתי הכל. התקשרתי לחנות העיצוב שלי במתחם התחנה ואמרתי: אני נוסעת.
הגענו קודם לצובה, אל בית עץ בתוך היער, בלי חשמל, בלי קליטה. חודשיים חיי בדידות. כל בוקר הייתי קמה, יוצאת להשאיר בשר שציידים תרמו, לומדת להכין משימות הרחקות מהבקתה. סערה והגורים התחילו לצוד לבד, פחות ופחות היו צריכים אותי. בלילות, הייתי שומעת את היללות שלהם ממש מעבר לסבך, כמו מנטרה של תקווה.
בערב אביב אחד, ראיתי את אפר צד ארנבת, בפעם הראשונה בלי עזרה. זה היה רגע של גאווה עצומההם מצליחים. דווקא שם, מול פנס היער, בכיתי מאושר.
בסוף הסתיו, הצלחתי ליצור להם להקה. מרחק ממני הלך וגדל, והם נהיו ממש חיות בר. ידעתי שברגע שאעזוב, לא אחזור לפגוש אותם שוב אולי לעולם.
חזרתי באותה טויוטה, בדיוק יומיים לפני אזכרה של עפרי, לשלוח אותם לחופשי בנקודה של האסון. פתחתי את כלוביהם, ראיתי אותם בוחנים את השטח, שערותיהם כסופות בשמש של פברואר. סערה יצאה ראשונה, הריחה את האוויר, הכירה את המקוםכאן הכל השתנה לה, כמו לי. הגורים, עכשיו כבר זאבים בוגרים, הצטרפו אליה. לכמה רגעים נעמדו בשקט, מביטים עליי. העיניים של סערה ננעלו בעיניי. ואז הרימה ראש, יללה ארוכה, ואחריה שני הגורים. שלוש יללות שחתכו לי את הנשמה.
הם נעלמו ביער. נשארתי עומדת, מניחה חמניות וזכרונות מול עץ הדקל שסימן את האסון, והנחתי גם פסל עץ קטן שעשיתי בזמני לבדשלושה זאבים.
חזרתי באותה נסיעה הביתה, הגבתי בנפילה רגשית בלתי ניתנית להסבר. כל הדרך חשבתי, אולי בכל זאת אפשר לתקן משהו מבפנים.
פעם ראשונה, כשנכנסתי הביתה, פתחתי את הדלת לחדר של עפרי. קרן שמש נגעה בבובת הכלב שלו. התיישבתי, דיברתי אליו בשקט: ‘אני תמיד אמשיך לאהוב. אני מנסה לחיות, לצד הכאבnot במקום.’
יום אחרי לקחתי חופש. ביקרתי בעמותת הכלבים בגבעה הצרפתית. בקצה השורה, כלב מבוגר, עם פרווה שחורה ועיניי שוקולד. ‘זה נעם,’ אמרה המתנדבת, ‘כבר שנתיים שאף אחד לא לוקח. כלב פשוט, שקט, ולא צעיר.’
‘אני לוקחת אותו,’ אמרתי.
נעם הכניס שגרה חדשה. קמתי מוקדם, טיילנו כל ערב בפארק סאקר. יד יציבה החזירה לי שיטה. עשיתי קורס שיקום חיות בר באוניברסיטה העברית. למדתי הכול מחדשביולוגיה, וטרינריה בסיסית, התנהגות בעלי חיים. כתבתי עבודות, חקרתי אינסטינקטים, נעם ישן לידי. דמיינתי את סערה והגורים משוטטים חופשי במדבר יהודה.
ביוני יעל התקשרה: ‘הזאבים לא חזרו לישוב, לא דיווחו שנראו, אין נזקים, אין בעיות. רואים עקבות בשטחהם מסתדרים בטבע. הם חיים.’
גרוני נסדק. ‘הצלחנו,’ אמרה יעל. כן, הצלחנו.
עברו עוד חודשים. התנדבתי בבית החיות בהדסה. אט אט, חיברתי קשרים, אפילו מצאתי חברהנעמה, אישה עם לב ענק. פעם ראשונה מזה שנים שתינו קפה וצחקנו. אז הרגשתי צריבה של אשמהאולי אסור לי לצחוק, אסור לי שמחת חיים. הסתכלתי על התמונה של עפרי, נעם בראשי, וידעתי: הוא היה רוצה שאחייך.
היום שוב חמישה בפברואר. חמש שנים. אני לוקחת חמניות, אפסל עץ עם ארבעה זאביםסערה, אפר, גחלת, והקטן, שהוא עפרי.
עמדתי לצד עץ הדקל בכביש הנורא הזה, דיברתי לרוח: ‘אני לא בסדר, אבל אולי קצת יותר טוב.’ הסתובבתי לאוטו, ועצרתי. בשפת היער, מול עיניישלוש דמויות גדולות, זאבים, בדיוק כמו אזסערה, אפר, גחלת. וידעתי בלב: הם שבו לכאן, לצומת ההוא שבו התחילו הכל מחדש.
סערה עשתה צעדהגורים-לא-גורים באים איתה. כולם עומדים, מביטים. רציתי להגיד תודה, אבל רק נשמתי, נתתי לדמעות לרדת.
הם פנו ליער, נעלמו שוב. חזרתי לטויוטה, הידיים רועדות על ההגה. פעם ראשונה מזה חמש שנים עזבתי את המקום בלי רק כאב, אלא גם משהו אחרהתחלה של שקט. של חיים.
עצרתי בתחנת דלק במבשרת. שתיתי קפה, הסתכלתי על האנשים, שאלתי את עצמי: אולי יום אחד אחזור להיות אחת מהןאישה רגילה, עם חיים חדשים, לא זו שנטלה ממנה הכל. אף פעם לא אשוב להיות ‘אני’ ההיא שלפני האסון, אבל אולי האני החדשהעם הצלקות ועם השבריםתלמד לחיות לצד כאב.
חושבת על סערה, רצה חופשית בהרי ירושלים. אם היא הצליחה לחיות מחדש, אולי גם אני אוכל. להתקדם, צעד אחר צעד. נשימה אחת בכל פעם.
שתיתי עוד קפה ונסעתי הביתה. אני בחיים. אני מנסה. וזה, כרגע, מספיק.
