בחגיגת יום ההולדת השבעים של חמותי, לא היה לי מקום. הסתובבתי בשקט והלכתי, ואז עשיתי את מה ששינה את חיי לנצח.
עמדתי בפתח אולם האירועים עם זר ורדים לבנים ביד ולא האמנתי למראה עיניי. ליד השולחן הארוך, מקושט במפות בצבע זהב וכוסות קריסטל, ישבו כל קרובי משפחתו של איתי. כולם, חוץ ממני. לא היה לי מקום.
“יעל, למה את עומדת? בואי!” קרא בעלי בלי להסיר את מבטו משיחה עם בן דודו.
סרקתי את השולחן במבטי. באמת לא היה מקום. כל כיסא היה תפוס, ואף אחד אפילו לא ניסה לזוז או להציע לי לשבת. חמותי תמר לבושה בשמלה מוזהבת, כמו מלכה על כס המלוכה, העמידה פנים שהיא לא רואה אותי.
“איתי, איפה אני אמורה לשבת?” שאלתי בשקט.
הוא נעצר והביט בי, וראיתי בעיניו עצבנות.
“לא יודע, תתמודדי לבד. את רואה שכולם עסוקים בשיחה.”
מישהו מהאורחים צחקק. הרגשתי את הדם מציף את לחיי. שתים עשרה שנות נישואין, שתים עשרה שנים שבהן ספגתי את זלזולה של אמו, שתים עשרה שנים שניסיתי להיות חלק מהמשפחה הזו. והתוצאה? לא היה לי מקום בשולחן של יום ההולדת השמונים של חמותי.
“אולי יעל תשב במטבח?” הציעה גיסתי מירב, ובקולה שמעתי לעג מוסתר. “יש שם שרפרף פנוי.”
במטבח. כמו משרתת. כמו אדם סוג ב’.
הסתובבתי בשקט ויצאתי, לוחצת את הזר כל כך חזק עד שקוצי הוורדים נעקצו לי בכף היד דרך הנייר. מאחורי נשמע צחוקמישהו סיפר בדיחה. אף אחד לא קרא לי, אף אחד לא ניסה לעצור אותי.
במסדרון המסעדה השלכתי את הזר לפח והוצאתי את הטלפון. ידי רעדו כשהזמנתי מונית.
“לאן נוסעים?” שאל הנהג כשנכנסתי.
“לא יודעת,” עניתי בכנות. “פשוט נסע. לאן שבא לך.”
נסענו ברחובות תל אביב בלילה, והבטתי מחוץ לחלון באורות החנויות, במעט העוברים ושבים, בזוגות שהלכו תחת הפנסים. ופתאום הבנתיאני לא רוצה לחזור הביתה. לא רוצה לדירה שלנו, שבה מחכים לי כלים מלוכלכים של איתי, הגרביים שלו מפוזרים על הרצפה, והתפקיד המוכר של עקרת הבית שצריכה לשרת את כולם בלי לשאול שאלות.
“עצור בתחנת הרכבת,” אמרתי לנהג.
“בטוח? עכשיו מאוחר, אין רכבות.”
“בבקשה, עצור.”
ירדתי מהמונית והלכתי לכיוון התחנה. בכיסי הייתה כרטיס אשראיהחשבון המשותף שלי ושל איתי. עליו היו כל החסכונות שלנו, שחסכנו למכונית חדשה. מאתיים וחמישים אלף שקל.
בקופה ישבה נערה מנומנמת.
“מה יש לכם בבוקר?” שאלתי. “לכל עיר.”
“ירושלים, חיפה, באר שבע, אילת”
“ירושלים,” עניתי בלי לחשוב. “כרטיס אחד.”
את הלילה ביליתי בקפה בתחנה, שתיתי קפה וחשבתי על חיי. על איך לפני שתים עשרה שנה התאהבתי בבחור יפה תואר עם עיניים חומות וחלמתי על משפחה מאושרת. על איך לאט לאט הפכתי לצל שמבשל, מנקה ושותק. על איך שכחתי מזמן את החלומות שלי.
וחלומות היו לי. באוניברסיטה למדתי עיצוב פנים, דמיינתי סטודיו משלך, פרויקטים יצירתיים, עבודה מעניינת. אבל אחרי החתונה איתי אמר:
“למה את צריכה לעבוד? אני מרוויח מספיק. עדיף שתטפלי בבית.”
ואני טיפלתי בבית. שתים עשרה שנים.
בבוקר עליתי על הרכבת לירושלים. איתי שלח כמה הודעות:
“איפה את? בואי הביתה.”
“יעל, איפה את?”
“אמא אמרה שנפגעת אתמול. נו באמת, את מתנהגת כמו ילדה!”
לא עניתי. הבטתי מחוץ לחלון בשדות וביערות שחלפו, ובפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי חיה.
בירושלים שכרתי חדר קטן בדירה משותפת לא רחוק מהמדרחוב. בעלת הבית, אישה מבוגרת ואינטליגנטית בשם רות, לא שאלה שאלות מיותרות.
“את לזמן רב?” שאלה רק.
“לא יודעת,” עניתי בכנות. “אולי לתמיד.”
בשבוע הראשון פשוט הסתובבתי בעיר. התבוננתי בארכיטקטורה, נכנסתי למוזיאונים, ישבתי בבתי קפה וקראתי ספרים. מזמן לא קראתי שום דבר חוץ ממתכונים וטיפים לניקיון. התברר שבעוד שנים כל כך מעניינות יצאו!
איתי התקשר כל יום:
“יעל, תפסיקי עם השטויות! תחזרי הביתה!”
“אמא אומרת שתבקש סליחה. מה עוד את רוצה?”
“השתגעת לגמרי? אישה מבוגרת ומתנהגת כמו מתבגרת!”
הקשבתי לצעקותיו ותהיתיהאם באמת פעם חשבתי שהטון הזה נורמלי? האם התרגלתי לכך שמדברים אלי כמו אל ילדה לא ממושמעת?
בשבוע השני הלכתי ללשכת התעסוקה. התברר שמעצבות פנים מאוד מבוקשות, במיוחד בעיר כמו ירושלים. אבל ההשכלה שלי הייתה ישנה מדי, הטכנולוגיה השתנתה.
“צריכה לעשות קורס רענון,” יעצה לי היועצת. “ללמוד תוכנות חדשות, טרנדים עכשוויים. אבל יש לך בסיס טוב, תסתדרי.”
נרשמתי לקורס. כל בוקר נסעתי למרכז הלימוד, למדתי תוכנות תלת מימד, חומרים חדשים, טרנדים בעיצוב. המוח שלי, שהתרגל רק לעבודות בית, התנגד בהתחלה. אבל לאט לאט נכנסתי לזה.
“יש לך כשרון,” אמר המרצה אחרי שראה את הפרויקט הראשון שלי. “יש לך חוש אמנותי. מאיפה הפער בקריירה?”
“החיים,” עניתי בקצרה.
איתי הפסיק להתקשר אחרי חודש. במקומו התקשרה אמו.
“מה את עושה, משוגעת?” צרחה בטלפון. “זרקת את הבעל, הרסת את המשפחה! בגלל מה? בגלל שלא היה לך מקום? סתם לא חשבנו!”
“תמר, זה לא בגלל המקום,” עניתי בשקט. “זה בגלל שתים עשרה שנים של השפלה.”
“
