ביום ההוא אמא שלי יצאה מהבית כמו בכל יום רגיל. בבוקר היא שלחה לי הודעה ושאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר בהמשך” והמשכתי בעבודתי. לא היה זה יום יוצא דופן.

לפני כמה ימים אמא שלי יצאה מהבית, כמו כל בוקר. כתבה לי הודעה: “אכלת ארוחת בוקר?” עניתי לה “כן, נדבר אחרי העבודה” וחזרתי למיילים שלי. היא לא הייתה חולה, לא הייתה מאושפזת, לא היה שום דגל אדום, אפילו לא חיבוק של יציאה. ככה, יום רגיל כזה שאף אחד לא חושב שהוא יהפוך את העולם.
בארבע אחר הצהריים קיבלתי שיחה ממספר לא שמור. רחל, השכנה מהקומה השלישית, התקשרה: “אמא שלך עברה תאונה.” שאלתי איפה היא והיא נתנה לי שם של מרפאה. תוך עשר דקות הייתי שם, בגרעיני. סיפרו לי שהיא נפלה ברחוב, קיבלה מכה בראש, ואי אפשר היה לעשות כלום. בלי דרמה, בלי רגע אחרון שבו מחליפים מילים.
לא היו משפטים אחרונים. לא חיבוקים. לא היה זמן לסגור מעגל, בקושי זמן לנשום. אני יושבת מול קיר לבן, מנסים להסביר לי איזה טופס צריך לחתום, איזו פרוצדורה עוברים. מתקשרת לאחי ולאחותי, בקול רועד שמוציא את המשפט הכי קשה בחיים: “אמא נפטרה.”
המכה לא הייתה במרפאה. היא הגיעה כשנכנסתי לבד לדירה שלה כדי לאסוף את הדברים. פותחת את הארון הבגדים עדיין מחכים לכביסה. הסנדלים שלה ליד הדלת, הארנק תלוי מאחור על הכיסא, צרור קניות חצי מסודר על השיש. שם הזמן נעצר כאילו החיים פשוט ניסו להקפיא את עצמם.
אני לוקחת איזו חולצה שלה ושמה בתיק, ולרגע מרגישה את ריח הסבון שהיא תמיד אהבה. נשארתי עומדת, עם החולצה ביד, משותקת. התיישבתי על המיטה, בהיתי ברצפה. פתאום היה לי עצב, אבל גם כעס על משהו שלא הספקתי להבין.
ואז הגיעו הדברים הקטנים, שורטים את הלב: להקיש את המספר שלה על אוטומט ולהיזכר שהיא כבר לא עונה, לחזור הביתה אחרי יום עבודה ואין מי שיבדוק אם הגעת בשלום, לעבור ליד הדירה שלה בלי להיכנס. אף אחד לא מלמד אותך איך מתמודדים עם השקט הזה.
כולם אומרים: “הגיע זמנה”, “השם יודע למה”, “עכשיו היא נחה.” אני לא מרגיש מנוחה. אני מרגיש ריק. אני מרגיש שאמא הלכה ביום רנדומלי לחלוטין, בלי שאפשר להיערך לזה, בלי להחליק שום פינה בלב.
וזה הכי כואב זה לא היה פרידה. זה היה חתך חד, יבש, פשוט מדי.