היי, רציתי לשתף אתכם בסיפור המטורף שקרה לי בחתונה, ואני אומר לכם, זה קורה רק כשזה באמת מתרחש. אז קחו קפה, שמעו לי.
בחתונה שלנו, שמעתי את בעלי, עידו לוי, אומר בקול רם: הرقصة הזאת היא לנשיאת הלב שלי, שהייתה חבויה במשך עשר שנים. ואז הוא עבר לי ממש מול העיניים, ולפתע הזמין את האחות הצעירה שלי, ציפורה, לרקוד איתו. האולם כולו נפל בתשואות, אבל רגע לפני שהכל נשרף, הלכתי אל האב, אברהם כהן, שישב על ראש השולחן, ושאלתי אותו שאלה חד חד שהשיבה את עידו לבקירה ושלחה את ציפורה למיון חירום.
לפני כל זה, לפני שהשאלות נשמעו, הייתה המסיבה החגיגה הגדולה, הרועשת והזוהרת שהעיר שלנו, תל אביב, לא ראתה כזו מעולם. אולם האירועים “הדוגמה” היה מלא במוזיקה קלאסית קלה, נרות קריסטל, וכמובן, קופים של שמפניה וקינוחים קטנים שהוגשו על ידי מלצרים במדים לבנים, כמו שלטון של מלכות.
הייתי יושבת על השולחן הראשי, בחליפת השמלת לבנה המושלמת, מרגישה כאילו אני תערוכה במוזיאון. חייכתי, הנחתי ראש, וקיבלתי ברכות, אבל בלב שלי היה תחושה של דאגה כבדה שלא יכלה להיגמר.
בעלי, עידו, שנפגשתי איתו שלוש שעות לפני, היה מדהים. גבוה, חייכן, בחליפה של מותג יקר, הוא היה כוכב של האירוע. הוא עבר משולחן לשולחן, לחשק ידיים עם גברים, נישק על הלחיים נשים, וצחוקו הרעיד את האולם.
הוא היה הבן-חם המושלם לאביי, אברהם, שהיה מנהל של קונצרן מזון גדול “מזון קוהן”, שהעסיק את רוב העיר. הוא היה מרוצה, כי נישואינו היו חיבור אסטרטגי למזג הקיים של העסק שלו.
אברהם, שערו האפור ונשמתו המפקחת, ישב כמלך על ראש השולחן, מרוצה מהקיום של כל תוכניתו. הוא קרא לי בשם, והבטא את שביעות רצונו מהיום הזה. ציפורה, האחות הקטנה, לבושה בשמלה אדומה צמודה, נראתה משועממת והזכירה פנייה מתמיד למרכיבי האורחים.
המעריך של הערב, שהגיע במיוחד מירושלים, קרא למוזיקה, והפנה את הקהל למתן נאום של החתן. עידו עלה למרכז האולם, קיבל מיקרופון, וכולם נרגעו כדי לשמוע אותו.
חברים יקרים, משפחה אהובה, הוא אמר בקול חם, היום אני מרגיש שהיום הכי שמח בחיי. אני מצטרף למשפחת כהן, משפחה של עשר שנים של אהבה וכבוד. ועשר שנים של סוד, אהבה גדולה שנשארה בליבי.
הקהל חייך, והקול שלו המשיך: היום, באותו יום חשוב, אני חייב להיות כן איתכם ועם עצמי. הוא הביט אל ראש השולחן, לא אליי, אלא אל ציפורה, ולחץ במיקרופון: הرقصة הזאת היא למישהי שהייתה אהובה עלי בעשר השנים האלה.
הייתי בטוחה שמדובר בבדיחה, בפרדס, אבל האוורור של האורחים הפך לתשואות חזקות יותר ויותר, כאילו זהו מחווה משפחתית מרגשת. עידו עבר לי באוויר, לא מתבונן בי בכלל, ונגש אל ציפורה. היא קמה בקלילות, חייכה, והם התחילו לרקוד במרכז האולם.
בשבילי זה היה רגע של כאב חודרני. התחלתי לראות את האבא צוחק, והקהל מברך את המצב כאילו זהו נוהל מיוחד של החתן. אני יושבת שם בחליפתי הלבנה, מרגישה איך השטף של הלב מתפשט לחתיכות.
בזמן שהקהל ממשיך לתפוס את ההרפתקה, נזכרתי בשיחה קודמת עם אברהם, לפני כמה חודשים. הוא אמר לי: את תתחתני עם עידו, זה בלתי ניתן לדיון. הוא צריך להיות חלק מהמשפחה, והחוב הגדול שלו שבע מאות חמישים אלף שקלים הוא מסוכן לנו. את תהיה הפתרון, הגשר בין החוב לבין החברה.
היום, אחרי שהכל נגמר, הרגשתי איך האורחים נראו כמתרשמים של הסצנה, האבא קורא לי למעלה, והחדר מלא באוויר. קפצתי מהשולחן, הלכתי לעבר האבא, ולא היה לי כוח. קפצתי ודרכי הייתה קשה, כאילו הולכת במים קרים.
הגעתי לשולחן הראשי, ניצבתי מול אברהם. הוא נזף לי בפנים, כאילו לא היה לו מה לומר. קחתי נשימה עמוקה, והקול שלי נשמע חזק: אבא, מאז שעדו השיב על אהבתו לציפורה, האם אתה מסכים לשלם את החוב של שבע מאות חמישים אלף שקלים שהכרחנו עלי לשאת?
הקהל השתתק פתאום, הצלילים נפסקו, והאמת נחשפה. עידו חנק, ציפורה נפלה על הרצפה ובדקה אחת המשטרה וקרב חירום נכנסו למקום. האבא קפץ ויצא מהר, מתעלם מהפלאש של מצלמות, והייתי לבד, בתחתית האולם, לבושה לבן, מרגישה את כל העולמים נופלים עלי.
בזמן שהאירוע הסתיים, המשפחה והחברים הקרובים הצטרפו לחדר קטן יותר, ובקשת עזרתי נמשכה. פקיד האבטחה, מרקוס, מנע ממני להיכנס לשירותים, אמר לי שהאב ביקש שלא ארשה לה להיכנס. היה זה כמו פגיעה ראשונה, וההחלטה שלי הייתה ללכת החוצה.
יצאתי למונית, והנהג שאל אותי לאן. אמרתי לי על הדירה החדשה שלנו, במגדל בנתניה, שפת הים. כשהגעתי, הדלת הייתה נעולה מישהו החליף את המפתח. נפלתי על הרצפה, והטלפון שלי הרעיד עם המספר של אברהם על המסך. הוא אמר בקול קר, חלקית של העסק שלך, כל החשבונות קפאו, אל תתקשרי יותר. השיחה נקטעה.
חיפשתי עזרה, התקשרתי למר קווין, שותף עסקי של האבא, אך הוא סגר את השיחה. חיפשתי את מרת דובואה, חברה של אמי, אך גם היא לא חזרה. מצאתי את עצמי בודדת, ללא כסף, ללא בית, ללא תקווה.
זכרתי את הבית של דודה שלי, ויקטוריה, שממוקם בכפר קטן מחוץ לעיר, שבו היה משק פטריות וחצר מלאה קיסמים. זה היה הבית שהאבא התעלם ממנו. חזרתי לשם, גשם קל נפל, והלב שלי היה מלא במחשבות.
בעת הגשם, עברתי ברחובות תל אביב, דרכי רטובה, נעלי החלקים שלי שברו על ההולך. נרגשתי. לבסוף הגעתי לבית של ויקטוריה, והיא קיבלה אותי בחיבוק חם, נתנה לי מגבת, תה חם, ובתוך כך שואלת: מה קרה? סיפרתי את כל הסיפור.
ויקטוריה קראה לי, נזכרו לי שברגע זה, סיפור המכשיר של האמא שלנו, נעלם, אבל הייתה לי מפתח ישן במגירה. היא החזיקה אותו, ואני השתמשתי בו כדי לפתוח את קופת הצעצועים של אמא. בתוכה היה פנקס רישום של המפעל, שבו נכתב כל פגם למזון, אך המוצרים האלו נמכרו למען מימון חיי היוקרה של ציפורה.
היום, אחרי שהכל נחשף, חקרתי עוד יותר והבנתי שהאמא שלנו, אלינור, כתבה יומן של החודשים האחרונים לפני מותה. היא תיארה איך האבא הכתיר את ציפורה לשחק בתפקיד הראשי, איך היא קיבלה את נעליה של האמא, איך היא השתמשה ברשימות כדי להסוות רוצח את הקורבנות של המוצרים הפגועים.
ביקשתי עזרה ממור לוי, חוקר פרטי, הוא חיבר את הקטעים והתחיל לבנות פזורה של ראיות. הוא קיבל טלפון ממנהל המפעל, קאלו, שהסכים לשתף מידע. אך הוא נשאר פחדני, ולא רצה להסתכן.
במקום הזה, בזמן שהצוות של המשטרה נכנס לחדר, התברר שהאבא ניסה לשאת את המפתח, חזר למקום שבו ציפורה הייתה עומדת לפני העמוד, ניסה להרפת את האירוע. ציפורה, במקום שנכנה מתי, ראתה את האבא משתדל להחליף את המפתחות, קראה בקול חזק, והאירוע הגיע לשיא של ממש.
אנשי המשטרה נכנסו, נעצרו את אברהם, את ציפורה, וגם את עידו, שנטען שהיה שותף בעסקאות הפחיתות. ויקטוריה עמדה לצידי, לחזה, והאור של השחר חזר לחיים שלנו.
חצי שנה אחרי, בבוקר קריר, אני עומדת על מסלול הייצור של “מזון קוהן”. אחרי המקרה, החברה כמעט נשברה, אבל אני נבחרתי מנהלת זמנית כדי להציל אותה. ויקטוריה עדיין איתי, ועוזרת עם חכמתה. אנחנו מתחילים להכניס מוצרי איכות, ללא רמאויות. הקמתי קרן בשם קרן אלינור שמעניקה מזון איכותי למוסדות חסרי מזון, ומחזיקה על הטוב הזה.
וכך נגמר הסיפור. האם עשיתי את הדבר הנכון? חשבתי על זה הרבה, ואני רוצה לשמוע את דעתכם. תכתבו לי בתגובות, השאירו מחשבות, שאלות, או אם אתם מרגישים שהסיפור נגמר בפתרון טוב. ואם אהבתם את הסיפור, אל תשכחו ללחוץ על לייק, להירשם לערוץ שלנו ולשתף עם חברים. המשיכו לשמור על עצמכם, ולזכור לפעמים האמת קורה בצד של החגיגה הגדולה.
